בכמה השעון?

היום את בת 26 ואת רוצה שעון בר מצווה. שעון קאסיו, הכי פשוט מפלסטיק, יש מנורה בצד, תלחצי, האור נדלק. גם את. השנים עוברות. האור עדיין נדלק. ממה? מהכול. וזה מה שחשוב. האור.

בתחנה המרכזית, אני מבטיחה לאדון שאחזור לקנות את השעון, אני רק עושה סיבוב. בטח תחזרי, הוא אומר, כמו שאבא שלי חזר, חיכיתי לו שנים.
אל תגיד ככה, אני אומרת לו ונועצת שיניים עצובות בשפה. אנשים…
פולטים את הכאב שלהם החוצה, ונסוגים בלי דעת. בלי לאמוד את עצמם. ככה זה בתחנה המרכזית. ביום ההולדת שלי. והשעון.

ברחוב רבי עקיבא, אשה שחורה בבגדים אפריקאים מתקדמת לעברי. היא נושאת מנשא לראשה ועליו מונח צג מחשב גדול. אני פערתי את הפה והיא חייכה. אל תאמינו. אבל זה המחזה הכי מדהים שראיתי בגיל 26. דמות, אמירה נוקבת, מעברים. פשוט כתבה את עצמה, בהליכה.

חזרתי לאדון, אז בכמה השעון? כמה שכתוב, הוא מביט בי כאילו ראה אותי בפעם הראשונה, שכח אותי. אני דווקא חזרתי, רציתי לומר. יש לי רק את השטר הזה. נופפתי. הוא הביט בי בחוסר משמעות, והנהן.

---

פורסם במסיבת תה, רחוב, תרבות