חיה בשטעטל

הדודים מאמריקה

28 ינואר, 2007
7 תגובות

 

הדודים מאמריקה באו לשטעטל. פרקו מזוודותיהם הגדולות והתרווחו בארצנו הרדופה. רגע לפני, בעבור חדוות המפגש אני מגייסת ארשת חייכנית. מדמיינת כיצד בכל רגע חבורת ענקים תפרוץ את שער הדלת. דבר לא הכין אותי לצמד האחים המנומס שהופיע לפתע. חדוות מפגש אמיתית.

בתום הארוחה לכבודם, החלטנו לצאת לתל אביב. לאן נלך, כיצד מכירים לתייר את המקום המוכר לך מכל. פתאום הבררנות הטבעית הופכת לבררנות יתר. הרחובות נראים מלוכלכים יותר, צרים יותר, מביישים. פתאום אתה רוצה להתנצל על הרחוב. בין רגע הפכת לאשם, לפרובינציאלי. הפכת לקצה העולם. העיר שאהבת בלי להתבייש, הופכת רחוקה. הכנסת אורחים היא הזרה, מודדת כל צעד של הרחוב.

גם כלי השפה הבוטח ניטל ממני. רק החיוך ופלבול העיניים חודר. רק היופי הוא מה שנותר. יופי המילים מוכרח להתחלף ביופי המראות. אני נאחזת בשדרות, בטעם האוכל, בחפצים. בכך שהכול נחווה בעיניים חיצוניות, ועל כן אולי נסלח.

אולי ההרגשה הזאת לא פואטית. בפינת הפיצרייה העמוסה עומד בן הדוד מאמריקה. הוא מביט בעדת האנשים סביבו ושואל: "תגידי, בחדר הזה כולם יהודים?" מופתעת מהשאלה אני מביטה מסביב, "רוב הסיכויים" אני עונה במבוכה. "ובמסיבה שהיינו, כולם היו יהודים?" כן, אני עונה בהססנות. ומבינה כמה אני בעצם לא מבינה. כמה מכות וקללות הוא קיבל בביה"ס בלוס אנג'לס. כמה עצם השימוש במילה יהודי, היא קללה, בארץ אחרת. "זרות" אני חושבת לעצמי.

הם המריאו מכאן לפנות בוקר. הרחוב והעיתון הם שלי. אחרי שנים של פוסט פוסט ציונות באוניברסיטה, ילד אחד עשה לי בי"ס.


פורסם בארנבות, רחוב

ברנדי

25 ינואר, 2007
17 תגובות

 

לפתע ריח הברנדי עלה באפי, נזכרתי בפעם הראשונה שנתקלתי במשקה. הייתי בת 7 ומאצ'ו, הפודל המיתולוגי שלי, הותקף על ידי כלב זאב. זה נעץ בו את שיניו, והשליך אותו בקצה השני של הרחוב.

התמונה הבאה מתרחשת בבית סבתי, כשהפודל שרוע על הספה, ספק מחוסר הכרה. הו אז הופיע השכן הזקן ובקבוק ברנדי בידו. ניגש אל המטבח לקח כף, וניסה להשקות את הפודל המעולף בברנדי. הכלב פקח את עיניו וזיכה את הזקן בנשיכה הגונה.

מי אמר שברנדי זה משקה של זקנים?! אני רוצה להרים כוסית. חודש ראשון לחיה בשטעטל, ברוכים הקוראים!

 

 


פורסם בארנבות

עדר פראים

21 ינואר, 2007
5 תגובות

 

 

גם השבוע התפרסמו בעיתונות כתבות על חינוך. די. תודו, נכשלתם.

עדר של פראים רץ. זריקת כסאות. מכות. ילד אחד שוכב על הרצפה,"לא בניתוח" הוא צועק, "לא בניתוח". צרחות. לילד אחר, שוב כמו בכל יום, מורידים את המכנסיים. אני יושבת בכיסא שלי ומציירת. מגיל צעיר אני מתאמנת ביצירת הבועה. מציירת עיגול וסביבו עוד עיגולים. שם אני יושבת. זהו עדר הפראים שלי. העבר המפואר. מעיין ההשראה. ניגש אלי ילד וקורע לי את הציור. אני מביטה בו מוקסמת, מאוהבת. ביטוי חיבה שכזה. בואי הוא אומר לי שימי את היד על השולחן. הוא מוציא סרגל חד, עכשיו נראה כמה מהר הוא יכול להניע את הסרגל בין אצבעותיי.

מישהו אי שם, המציא את האינטגרציה. מישהו אי שם, המציא את ההדחקה.

צלצול. נכנסת המורה לספרות. אישה מבוגרת עם חיתול, מצחינה. ילד אחד יורק עליה. היא בוכה. היום תבכה כמו בכל שיעור. התיק שלי ריק מספרים. גם ככה לא מתקדמים. בעיות משמעת, קללות. אני יושבת בספסל האחרון ומציירת. סופגת לתוכי אלימות. נוצרת את המורה לספרות הבוכה. "די!" היא צורחת, "תעזבו אותי".

עשר שנים עברו מאז, גם תואר בספרות יש לי. והמורה הבוכה היושבת שם, בין כל הילדים, מטרידה אותי. בעוד עשר שנים לאן אשלח את ילדי? לאיזה ריק אדחס אותם. לאן אקפל את החרדות. היכן אמקם את הצער. שרת החינוך מדברת בגנות החינוך הפרטי, מעניין איזה חינוך היא נתנה לבתה. תרשו לי לרמוז לכם, חפשו אי שם במחוזות ירושלים האליטיסטית.


פורסם בנאלמת

בוב הבנאי

19 ינואר, 2007
6 תגובות

 

גרה בשטעטל, שותה בקפה שקד, רוצה לכתוב פוסט קצר. גברים היא אומרת, זה בא ונשאר. הנה עכשיו התיישב לצידי ילד בלונדיני בן חמש. "מה את עושה?" הוא נמרח על הכיסא הפנוי. "אני עובדת" (מה אומר לו, אני כותבת שירה). "אבל איך את עובדת", הוא מקשה, "אין לך עכבר". מצביע על הלפטופ. "אתה רואה את הנקודה האדומה, היא במקום העכבר". הוא מנסה ללחוץ עליה. "תנסה לסובב". הוא לא מצליח. "לא נורא גם לי היה קשה בהתחלה. מתרגלים". הוא מביט בי בעיניים ענקיות. "גם אמא שלי עובדת, אבל היא לא כמוך, היא עקשנית". למה? אני שואלת. "כי היא לא מורידה לי בוב הבנאי".

בוב הבנאי

בדיוק היום בבוקר הגיע בוב הטכנאי, להתקין טלפון. נכנס בחור ומתחיל לשיר. תחת הקולות המסתלסלים אני תוהה על פשר השירה שפשטה לחיי. הוא מביט בי, "מה את לחוצה, אני לא אתקין לך קו? סתתתם, מה את לחוצה. שבי תנוחי, אני אסתובב לך בבית, תתעלמי ממני, סתתתם. נראה אם יש עמאייתים בוהדנות (?)" הוא מלהג לעברי שיברי מילים בשפות שונות. "אם זה קל אני אתקין לך ארבע נקודות וארשום רק שתיים". מה הוא רוצה? לא בקשתי ממנו כלום.

"קחי" הוא מוציא מעטפה, "בינתיים יהיה לך מה לקרוא". הוא זורק על הספה טפסי חברה. "אם את רוצה תקראי, אם את יודעת לקרוא."מה?!" אני פותחת את המעטפה בעצבים, "אין לך מה לקרוא את זה", הוא עוצר אותי, "אם את לא עורכת דין, אבל אם משעמם לך תקראי". אההה!

כעבור עשר דקות. משתרבבים להם חוטים כעורים בבית. "טוב, תחתמי לי פה". רגע, אני אומרת לו, "אני רוצה לראות שהקו עובד". "את' לא רצינית"?, הוא צועק עלי. "מה את לחוצה". ניפחתי נחרים ואמרתי לו: במקום שגדלתי בו קודם בודקים ואחר כך חותמים.

שעתיים אחר כך בוב הבנאי הקטן, נמרח על הכיסא הפנוי. "את אחרת", הוא מזיל לי מיץ תפוזים על הסוודר. "את לא כמו אמא שלי, היא עקשנית".


פורסם בUncategorized

תותים

15 ינואר, 2007
4 תגובות

 

תותים. דרושים לי תותים טריים. לא כאלו של יונה וולך, לא תותי בר של ברגמן, אלא תותי שדה אמיתיים. כאלו עם חוטם אדום ונקבובי. תותים. כמו ילדים חדשים שנולדו במשפחה, כמו ילדים בשמות של לוחמים ומלאכים.

כעת אני צריכה להמיר יופי שלא ניתן לדבר אודותיו, ביופי שלא ניתן לדבר אודותיו. אני רוצה לעשות טרייד אין, הכנת עוגת תותים תמורת ההתרגשות. היום אחליף קיטש בקיטש, אהבה באהבה.

בחנות הפירות והירקות אני מחפשת להתרגש."מת'רוצה מותק?" בוקע המוכר המצמצן את השתיקה. אני מחייכת אליו ומתמקדת בדוכן התותים שלשמאלי, קשה לי להסביר בדיוק, אני מתרכזת . "מת'רוצה מותק, מה חמווודה, מה ת'רוצה, למה את לא מד'ברת…" החיוך שלי נרפה מרגע לרגע. אני רוצה תותים אבל המחשבות מרעישות והולכות, אני מביטה במוכר והמצמוצים שלו מבלבלים. "למה את לא מד'ברת? מה ת'רוצה?", הוא שואל. אני מביטה בעיניו. "יואו תראה חיים, אילמת! מה את באמת' אילמת? ".

מופתעת אני מוציאה את הארנק מהתיק ולוקחת חבילת תותים בדממה. הוא מביט בי ברחמים ותדהמה "יואו באמא שלי אילמת, איזה חמודה"… אני פוסעת הביתה בשבילי הגן. כמה מוזר. בודקת בשקית הניילון, חבילת התותים נחה לה בשקט. ילדים חדשים במשפחתנו. ילדים בשמות של לוחמים ומלאכים. שוקלים אותם כמו קילו תותים.


פורסם בארנבות

תיבת אוצר

6 ינואר, 2007
5 תגובות

אני רואה אותו ילד בריטי מנומס רוקד עם מסכות מול ארמון המלוכה במדריד. משהו במבט שלו מאוד ישראלי. משהו בהליכה שלו היברידי. "אז מה אתה בעצם?" אני הדמות שמפחדת להיתקע בסיפור אחד. נתנו לי שם של עץ, אלון, אבל האמת שאני קצת דשא, מתפשט.

הוא מלמד נערים ערבית ואנגלית. מעלה מופעים עם מפגרים וניצולי שואה. הכל בהתנדבות. הכל במקביל לתואר באומנויות, לעבודה במודיעין, להפקת מופעי תיכון.

אין לי שקט, הוא מסביר לי בחיוך זורח. אני חווה תסכול גדול. ממה? אני רוצה שיכירו בי כרקדן מסכות. אני מביטה בשעון, עדיין אנו בעולם שסופר שעות. איך סופרים בעולם שלך? סופרים בלהט. אין בי אדישות.

מה הגרעין שהופך אותך לאתה? לאורך הרבה תקופות הרגשתי שאני תוצר של משהו בלתי אפשרי. מחד מחובר לעולם הבריטי, לגלות. ובארץ באמת מזהים אותי ככזה. מאידך, כשאני נוסע לאנגליה אני לא מתחבר לכלום. איש קטבים. אני יכול בבוקר לעסוק בהופעה אומנותית ואחר כך לעסוק שעות בעבודה בנתוני מודיעין יבשים.

אני רוצה לעשות כל דבר עם אנשים. תמיד יש משהו שעוד לא ניסיתי. כמו מה? עוד לא הייתי אבא. ואיזה פרויקט הכי ריגש אותך? הפרויקט שעדיין לא עשיתי. הוא אוהב מבחנים, מתח לחץ. כל מה שיכול להכניס אותו לטירוף, לאקסטזה.

איך אפשר לחיות עם התרגשות מתמדת? פעם פחדתי שיום אחד אני אקום בבוקר ויגמרו לי המילים, היום אני רק מתרגש. המתח גורם לי להיות מרוכז. בזמן הכי קצר לעשות הכי טוב. אז איך היית מגדיר את עצמך? האמת? רק את האמת. נביא. מה? כן נביא. אני שומע מחשבות של אחרים וחוטף מכות חשמל. הכל מחשמל אותי. שומע מילה וכבר עולה בדמיוני מופע שלם.

אני מרגיש שאני יוצר אצל אנשים אירועים מכוננים. במופע למפגרים למשל, זה היום היחידי בשנה שיש לאנשים האלה קהל. ראש העיר מגיעה, המשפחה שלהם באה. ואיך אתה מרגיש? ביום המופע אני מאוד עצוב, על סף הדיכאון שהפרויקט נגמר. אני אוהב חזרות, מפגשים, עבודה קשה. התוצר הסופי זה לא אושר. וכשאתה מופיע? הו, אז זה אחרת. אבל אחר כך תבוא הריקנות הגדולה. שבועות אחרי המופע המטפלת במעון למפגרים אמרה לי שהם באופוריה מהצלחת הערב. עושה לי טוב שמאמינים בי.

אז אתה מחפש אהבה? אין לי חסך באהבה. זאת הזדמנות נדירה בה שני צדדים רוצים להגיע לשיא. בשבילם אירוע חד פעמי בשבילי לקחת יצירה צעד אחד רחוק יותר. ערב שלא ישכח. זאת מחשבה מאוד נאיבית אתה לא חושב? לא, הם לא ישכחו. אני מאמין שדברים נצרבים. לא קשור בסדר הגודל.

אני אוהב להיות בחברת אנשים. יש לי גם כמיהה גדולה לזוגיות שתמלא אותי. למדתי כבר איך זה לחיות עם מישהי ולהרגיש לבד. אבל בבית יש שיגרה, אין חזרות. לפעמים קפה ועוגה בשבע בבוקר, זה הכול בשבילי. אני לא צריך הרבה. מספיק לי מילה טובה, נשיקה. לא צריך שיחזירו לי אותה כמות אנרגיה שאני משקיע. בעצם אתה רוצה לפרוק אנרגיה על אחרים? אתה רוצה שיאהבו אותך? ככה אתה לוקח, לא? כן, אולי אני משתמש באנשים.

המוות מאוד מעסיק אותי. במחשבות, בחלומות. למה? יש לך חיים נהדרים. כן אבל מה אם זה יפסק, מה יקרה לאש? מה אם זה מחר? מפחד לא להספיק, עוד לא עשיתי כלום. רוב האנשים הולכים לישון בידיעה שהם לא יעשו שמינית מהדברים שאתה עושה. כולם מסביבי מתים. ואני מפחד שזה יקרה לי גם. ובגלל שהחיים שלי זה נרטיב אז אני תמה על איכות הסיום. אני רוצה שיקראו על שמי רחוב. מה? אתה נורמלי? כן למה שלא יקראו על שם אנשים כמונו רחוב. אני מסתכל באופן אופטימי על העולם, לא ציני. אתה תמים מאוד. אני לא חוסך באהבה. אני נותן כל מה שיש לי. חום זה משהו מאוד מוחשי. אני יכול לצאת ממפגש עם אדם מאוד מותש או לחילופין, מלא אופטימיות. פעם עשיתי שיעורי מדע לגיל הרך. לימדתי אותם איך יורד גשם. אני לוקח כסף רק כדי להתפרנס.

אני מביטה בתמימות הזאת ומתקשה להאמין למראה עיני. בחדר ארונית קטנה. תיבת אוצר. כאן אני מחזיק את החיים שלי. אני אוגר טקסטים. יש לי אוצר של כל התעודות הצטיינות, החשבונות בנק, העבודות לאוניברסיטה, התעודת גירושין. הכל זה החיים שלי. הוא מביט בכל מכתבי התודה שקיבל. קשה לי להעריך את עצמי בלי לדעת שפעם אמרו לי תודה. לפעמים אני מביט במאות שרבוטים ורעיונות וסקיצות שאגרתי ואני מאוהב. "אז אתה אוהב את עצמך". כן, מאוהב בדמות הזאת. לחלוטין.


פורסם בארנבות, תרבות

תלמידת חכמים

2 ינואר, 2007
5 תגובות

היא יפה כמו מצו סופרן ויש לה קול מיוחד, נדיר. אישה אמיצה שחשקה נפשה בתורה. מסתובבת במחוזות חז"ל. ומגדירה את האומץ כסוג של נאיביות.

"אני מתרגשת מהטקסטים האלה." היא אומרת בעיניים נוצצות. "כי אני לא מכירה שום ניסיון כל כך פרוע ליצר נורמות התנהגות. טקסטים מלאים בחוש הומור. אני אוהבת לשבת עם החכמים האלה בחדר אחד. אני אוהבת ללמוד תלמוד בחברותא ".

פעם כשהייתה בת 16 שאלו אותה לדעתה על פרק בירמיהו. תקף אותה פחד והיא לא ידעה מה להשיב. מאז היא רק משיבה. משיבה לפחד כגמולו. "יכולתי לומר סתמו לנו הנשים את הפה שנים, סימאו את עיננו, ואין קול במשך כל ההיסטוריה". אני רוצה שתשמעו את קול המצו סופרן שלה אבל עוצרת להתעכב על הפחד. "כעת כשכבר אנו יכולות ללמוד, מה מקור הפחד, מה חסר לנו?" לא חסר. היא עונה. לומדים לחיות עם פיצול אישיות לפחד ולדבר גם יחד. להפסיק לפחד זה להסתאב."

היא צוללת שעות לספרי התלמוד הענק, לומדת ספרות חז"ל. מאיפה הכוח לנסות? "יש לי את הבית הכי תומך ומאמין, תמיכה טוטאלית ובלתי מסוייגת". מתי ידעת שזה מה שאת רוצה לעשות?

"בגיל מאוד צעיר חלמתי ללמוד ספרות, אהבתי ספרים ישנים וריח אבק. לא הפסקתי לקרוא המון דברים שלא הבנתי. עד היום אני לא מבינה".

באיזה מן עולמות את מסתובבת? אני מסתובבת בתוך היהדות הרבנית של אחרי חורבן בית המקדש וזו תרבות עצומה. בלתי ניתנת לעיכול. האנשים שם חיים בפזורה, כי אין מסגרת שלטון עצמי בארץ ישראל. הבית חרב, ואנשים מנסים לייצר דרכים חדשות לעבוד את אלוהים בלי בית המקדש. היהדות הרבנית צריכה לנסח את עצמה.

אם היית חייה בתקופתם מה היית עושה? רוב הסיכויים, שהייתי קוצה את חלתי במטבח בשקט. ואם הייתי נולדת למשפחה הנכונה אולי הייתי יודעת לצטט איזה פסוק ולדרוש אותו, כמו ברוריה. אבל לא היו יותר מדי כאלה".

והיום כשאת כבר יושבת איתם, איך את מרגישה? אני מרגישה שם זרות נוראית וקירבה של בית בו זמנית. "מה זר לך?" לא תמיד מובן מה מטריד אותם, איזה עולם הם רואים לנגד עינהם, מפני מה הם מתגוננים כל כך. יחד עם זאת, את לא צופה את מה שהם יאמרו אבל יש לזה ניחוח מוכר. יש משהו בוגדני בקירבה הגדולה הזו, ששומרת אותך תמיד רחוקה ותמיד קרובה.

אז איך את חייה איתם כל כך הרבה שעות לימוד? אני נהיית דוסית בלי להיות דוסית. אבל תמיד שומרת על ריחוק מהדוסיות שלי. סליחה על השאלה, אבל את מאמינה באלוהים? בגיל 12 היה לי מאוד מאוד חשוב להתפלל בכוונה גדולה ולא הצלחתי. אבל לא תהיתי לגבי קיומו של האל. יש דברים שאני לא יכולה לוותר עליהם, אני מתפללת מידי פעם ביום שישי בערב.

חורף, קול מצו סופרן מתחמם לאורם של חכמים. היא לומדת את משנה, אבות, פרק ב משנה י.

את רואה, היא מצביעה על הטקסט, אני חוסה בצילם ושותה את המילים שלהם. אני מוצאת בהם בית ויודעת את הסכנות מביות היתר, מההתקרבות הרבה מדי. נדמה כי היו החכמים עקרבים ומילותיהם שורפות. יש תמיד ריחוק אדיר באינטימיות של הלימוד. צריך לשמור על עצמך, היא אומרת, לא ללכת לאיבוד בתוך הידע, לא להיאכל על ידי החוכמה, לא להידרס על ידי החכמים.


פורסם בארנבות, תרבות

מתלהמת

1 ינואר, 2007
5 תגובות

 

ואנוכי בחלבי ובדמי את הבערה אשלם?! למה מה קרה? זה כל כך 1903. בשטעטל כבר סיימו להקטיר קורבנות. אני בשלאפ שטונדה. סגרתי את הים. כל מי שמחפש דם יזע ודמעות, כל מי שמחפשת התפלשות בבוץ, תמצא סריגת מקרמה עדינה. מי שמחפש להשתקף במי הנהר סופו שיקרא את הכתבים של אקו. מי שמחפש כוח, ימצא אותו בקול ענות חלושה. מי שמחפש הסרה לחלוטין של כל מעטה, סופו שיצטנן. מי שלא יודע להסתתר, לתפוס מחסה, להיות שכבות על שכבות, נתראה בפוגרום.


פורסם במתלהמת