חיה בשטעטל

חיה בשטעטל בפריס

31 מרץ, 2007
14 תגובות

ימים אני אומרת לו:"ורתר אל תשכח להביא את המחשב הנייד לפריס. הכי חשוב אל תשכח את המחשב. אומנם חופשה אבל כתיבה היא אוויר".

היו הייתי חיה בשטעטל. בחורה עם מחשבות מוצנעות. ביום בהיר אחד, הפכו חיי לדוקומנטרי.

הבוקר אני טסה לפריס. מבוהלת מתחזית מזג האוויר הצופה לי שש מעלות, אני מתלבשת חם , חם מידי. כבבושקה של בגדים אני מגיעה לשדה. אני מוכנה. אלפיים שנות גלות ואנחנו עדיין בישראל.

לילה שלם אני לא ישנה. מחזיקה את הדרכון הישראלי, ותמונתי המוזרה מחייכת לי מתוכו. בבושקה עייפה מתישבת בכורסא בבית הנתיבות.

ורתר יושב ומסיים לכתוב מאמר ברגע האחרון , שולח ומביט בי. רוצה את המחשב הוא אומר. מיד אני מתנפלת עליו ופותחת את הדואר. ופתאום שממה. מה? איפה הן? אני מביטה בורתר המומה. מה? האותיות העבריות. אה, זה מחשב שקניתי בארה"ב. אבל..ביקשתי. ורתר! אבל דיברתי..זה בלוג עברי. לא ידעתי שרצית את המחשב בשביל זה…אפילו פעם אחת לא שאלת אותי אם יש לי עברית..

אבל ביקשתי..

אני מביטה בשעון, חצי שעה לטיסה. אני לא יכולה בלי אותיות! את היסטרית, אומר לי מיכאל שלי. אני אכתוב לך אותן. אבל אני כבר לא שומעת. לוקחת את התיק ומתחילה לרוץ

מסביב כולם קונים במרץ ספרי טיסה ומשקאות…איפה הן יכולות להיות..אני רוצה את האותיות שלי. בין מכשירי הכתיבה והספרים? תכשיטים? קפה וממתקים? מכשירי חשמל…מחשבים..הו! אני רצה אל עבר דלפק המחשבים

דרך הזכוכית אני רואה סט מדבקות אנגלי-ערבי-עברי. מאושרת אני מצביעה עליו. "את המדבקות" אני אומרת. מה? שואלת הקופאית, מה את רוצה. את המדבקות למקלדת. איפה זה? היא שואלת במבט אטום. "נו, כאן! יש לי טיסה, אני מצביעה על דופן הדלפק שמתחתיה. "ציון, איפה המדבקות?". היא צועקת. כאן אני מצביעה. ומלטפת אותן מעבר לזכוכית. "סימה, איך מוצאים משם את האותיות"?

חמישה דולר על האותיות שלי בהצגת כרטיס עליה למטוס

חוטפת אותן ורצה לשער הטיסה. עכשיו אני במטוס, מדביקה את האותיות למילים. לתדהמתו של ורתר.

שלום לך פריס, עתה נפגש פנים אל פנים, את ואנוכי!

מודעות פרסומת

בחדר הכושר

22 מרץ, 2007
4 תגובות

למה את אף פעם לא כותבת עלינו, רטנו לעברי בחדר הכושר. ובאמת, למה אסתיר זעתי? מדוע אפסח על המקום בו אבוא להשהות את הדעת, למען ישכח ישבני ותדבק בטני לחיקי.

הנה אספר את קורות הזקן לימני, המהלך בהליכון ומספר לעצמו סיפורים ובקול. אכן, תמיד אהבתי מספרי סיפורים. "מחכים לך" הוא צועק לעברי, נעצר במקום ונשמט לאחור.

וכי למה נצחק על המספר לעצמו ובקול. הרי הוא מביא עימו מסורת אפית עתיקה. וכי מה אעשה כאן אני, אם לא אספר לעצמי ובקול. תמיד אהבתי מספרים. רבים מהם בני שבעים ומעלה היו מתיישבים לצידי דרך קבע באוניברסיטה, ומרתקים את אוזני בנפלאות קום המדינה. באיזה ראדאר פלאי מזהה המספר את מאזינו?

כאן מסביב הארנבים והארנבות, מפמפמי השרירים ואוכלות החסה, אינם ציוריים כלל. אולם תמיד אוכל לסמוך על סיפוריה של גברת משיגנע, הצורחת אותם לפלאפון שלה, בניגוד מוחלט לחוקי ההליכון והעור התוף מאוד. כהרגלה היא פוצחת בזעקות שבר על בעלה, ואז על העורך דין. כשתסיים תלך ותשפשף את פניה בסבון, כה חזק, אולי הפעם ימחקו תוויה מהמראה.

וכיצד אבכה על המנקה סביב, שאינה דוברת מילה עברית, המתגנבת לחדר הספינינג ושם רובצת בחלוקה על האופניים. מה אומר עליה, היושבת בחדרון עמוס גלילי נייר וצופה בעשרות נשים ערומות, החולפות על פניה יומיום ולא אומרות לה שלום.

אולי באמת מה שלא ניתן לדבר אודותיו, אודותיו יש לשתוק.


פורסם בארנבות, תרבות

ראה ערך: יגון

20 מרץ, 2007
2 תגובות

פעם, בקורס ליידיש, ראיתי בחור עצוב אחד. הוא חייך, ואני לא יכולתי להפסיק לחשוב, למה אתה עצוב כל כך? פעם, פגשתיו ברחוב, כשחייך חשבתי, חיוכו יפה אך מה פשר היגון? כך במשך שנה, אולי שנתיים. פעם, כלומר היום, גלגלתי את שמו ויגונו נפרס לחיקי באחת, נשפך מהמחשב ועלה על גדותיי. הוא קצת דומה לה חשבתי. וחיוכה היה ליגונו.


יומן

18 מרץ, 2007
12 תגובות

אני זוכרת איך סבא גלוברמן היה יושב ליד השולחן במטבח, וכותב על נייר חשבון קטן בעיפרון: 2 לבן, 1 לחם קימל, 1 מרגרינה. אחר כך היה לוקח את עגלת הקניות המשובצת וצועד במורד הרחוב. אני רואה אותו עובר ליד הגינה, מטפס את שלוש קומות הבניין הישן ברמת גן. ליד התה בלימון שלו היה מניח מחברת ירוקה וכותב את יומן חייו. אני הייתי מתגלגלת מתחת לשולחן, בוחנת את הכפכפים החומים, את בהונות הרגליים.

 

אחר כך באו השנים שהוא התחיל לשכוח. עצב אחר עצב, תא אחר תא, סבא התרחק והלך ממני. היומן נשאר במדף הארון ליד המצעים. אני מציעה את מצעי השלג. סוס וקרון עוצרים לידי. סבא מה השעה? בואי, יש לנו משמרת לילה לעשות. אני עורכת את היומנים של סבי וקור הלילה שובר אותי. אני שנולדתי בארץ החום. לא יכולה לשאת את מחשבת עבודות הכפייה בסיביר. הגוף השבור, הנושא את הסוס לבדו, מעביר טיט במינוס שלושים מעלות. הלילה עבדים היינו לצבא הרוסי. 65 שנה עוברות המילים במערבל אבנים. כתיבתו של סבא תמימה וזיכרונותיו… בואי, הוא קוטע את התרגשותי, תעזרי לי לערום את בולי העץ. אך כובד העץ שעל גבי, ככובד העיפרון. 2 לבן, ארשום. 1 לחם קימל, 1 מרגרינה. אני רושמת ויורדת למכולת. גשום היום, קריר.


שוקולטרי

5 מרץ, 2007
9 תגובות

 

 

 

שלושה אנשים נכנסים לשוקולטרי. שלושה אנשים יפים. כמה יפה השוקולטרי, פרלינים קטנים מונחים על מדפים בהקפדה. שוקולד מריר, שוקולד קראנץ, שוקולד לבן. חבילות שוקולדים תלויים מהתקרה. ריח חזק של תענוג באוויר.

שלושה אנשים רוצים קפה. שלום, איזה קפה יש לכם? הם שואלים לתומם. "מה זאת הפלצנות הזאת", אומרת גברת פלצות מאחורי הדלפק. "כשאני הייתי בגילכם שתיתי נס-קפה". טוב זו הייתה תקופה אחרת… הם מהמהמים. טוב אני רוצה מקיאטו אומר אחד מהם. "מה? מה זאת הפלצנות הזאת?" אומרת גברת פלצות, "תגיד קצת אספרסו, קצת חלב. ומה רוצה "הנערה" היא מצביעה עלי. או שמא את גברת או מלכת אסתר.."

שלושה אנשים על עוגת שוקולד מריר וגברת פלצות אחת בדרום העיר. הרשו לי להציג אותם. הרשו לי להציג אותה. הרשו לי לדון לרגע במושג הפלצנות. אם למושגים יש בית, לפלצנות יש בית משוקולד. בית עם ריח חזק של תענוג באוויר.

הלילה הרשו לי לחלום. בחצות סוגרת גברת פלצות את השוקולטרי. כשתצא תלך בעקבות פירורי הלחם הקטנים. ועורבי השדרה ילקטו אותם, פירור אחר פירור. כשתגיע לביתה הלא פלצני ותשב לקרוא את ספריה הלא פלצניים, יופיעו ילדיה, הנזל וגרטל וביחד הם יוכלו לראות טלוויזיה לא פלצנית.

אולם, עם שחר, תעמוד גברת פלצות ותקרא לעורבים. אט אט יחזירו לה את פירורי הלחם, פרור אחר פרור, יקבצו חזרה לפרוסה. וגברת פלצות תמרח עליהם שוקולד השחר.