חיה בשטעטל

בגן החיות בברלין

28 אפריל, 2007
3 תגובות

בגן החיות בברלין

מודעות פרסומת

פורסם בארנבות, מסעות

שעה עגולה

25 אפריל, 2007
5 תגובות

כשם שהעצב אינו בהזמנה כך הכתיבה אודותיו מאחרת תמיד. לסוגיית הקצב של העצב, אני נדרשת באופן דחוף. מנסה לדלג בינותיו, ולהדביק את הפערים ביני וביני.

כך הדלקתי נר לזכרה, שהייתה כציפור בצילו של הזיכרון. זו השומעת חדשות כל שעה עגולה, גם אחרי עשרים שנה, מנסה להדביק את קצב הנופלים ובוכה. בחרה לה יום למות בו. כאילו שלא ידענו שחיה בצל הזיכרון, הלכה גם היא ביום הזה.

השנה הייתה הצפירה ארוכה. מניתי אותה ואותה ואותה. לא הייתי עצובה, רק יגעה מאותה שעה עגולה.


פורסם בנאלמת, תרבות

ברלין מטלטלת

18 אפריל, 2007
6 תגובות

 

 

 

 

היער השחור

מאז שהשוויצרים התנכלו למיכאל בגבולם, הוא מפחד לטעות ולהגיע לבאזל. התנכלות מדורי דורות. היער השחור לימיננו וקלאסיקות גרמניות ברדיו המקומי. כשהייתי ילדה לא עמדתי את יופיו של היער הזה.

חג הפסחא

אנו נוסעים בדרך הרומנטית ועוצרים ברוטנברג. לי היא נראית כעיר הצעצועים. כל הכיכרות עמוסות ביצים צבעוניות. ומהחלונות מקפצים ארנבים ומפצחי אגוזים. הנה ישו מחרסינה שוב יורד מהצלב, ואמו שוב בוכה למרגלותיו.

כיכר בוימר

פסלי גטה ושילר ניצבים כענקים מעל הכיכר. צופים ברוב הוד על מוזיאון הבאוהאוס. ליצנים עצובים חגים בכיכר העיר הרומנטית. מישהו כאן שמר על המאה השמונה עשרה. שני סוסים שחורים מתאמצים במשיכת חבורת עבי בשר. הנה משפחה חמודה מקבלת בירה. שני ליטר לאבא, שני ליטר לאמא ושני ליטר לילדה הקטנה.

ברלין מטלטלת

המענטש הירוק ברמזור אלגנטי, יוצא לדרך בכובע כסבא ברחובות ברלין. צועד בין בתי הקפה. אחר ישב ויזמין עוגה. הו ברלין, הוא אומר. מישמש אקלקטי. תטעמי, הוא אומר. קשטי באפור ובקור, בכפתורים צבעוניים. ברלין מטלטלת. מרגשת. שבוע שלא כתבתי מילה. חלום בלהות. עיר של שכבות.

בחורה יפה ושחורה מחייכת אלי בשירותי הנשים. מאיפה את? היא שואלת. את אוהבת את ברלין? כדאי לך לבוא בקיץ? את תבואי שוב בקיץ? היא מלטפת את שערי.

ערב יום השואה

בטיסת אל- על איש לא מוחה כפיים לגלגלי המטוס היורדים על המסלול. מוזר. נחיתה בישראל תמיד עושה לי דמעות בעיניים. הרגל מדורי דורות. המענטש הירוק משחק איתי בסימבול. נחתת בישראל, הוא לוחש, בערב יום השואה.


שפה משותפת: בדרך מפריז לברלין

6 אפריל, 2007
4 תגובות

בוקר קריר בשוק. מוכר היין מתחיל לשתות מוקדם. הוא נראה עליז למדי. "נראה שאתם מתכננים פיקניק", הוא אומר וצוחק לעצמו. ורתר מתעקש שהוא יקנה את הגבינה, כי לו יש שפה משותפת איתם. האומנם? אני מוצאת את עצמי מבינה אותם בקלות. הם מצידם עוצרים ושואלים אותי שאלות. "מדמוזל, איך מגעים לרחוב דקארט? מדמוזל, איך מגעים לרחוב פסקל ?" משונה. אני נפרדת מהרחובות שעל דרכם ידעתי להשיב. מהמקום שהיה לי לרגע חלום.

בתחנת המטרו האחרונה בפריז, תזמורת כלי נשיפה ומיתר מנגנת מנגינה נוגה. אנו חולפים על פניה ביעף, אך פתאום נעצרים באחת, כאדם אשר נקרא בשמו.

הם מנגנים את "התקווה", כולל שירת המילים. אנחנו מביטים זה בזה. "לא יאמינו לך" אומר מיכאל, "התקווה במטרו בפריז, כמה שטעטל אפשר להיות?". המציאות עולה על החלום.

עין לציון צופייה, אך כבר צהריים ואנו נוסעים בחבל השמפניה. עוצרים בקתדרלה ברימס: צלילי עוגב. מתבוננים בויטראז'ים של שאגל. הדרך קסומה. נעצור במטץ ושטרסבורג.

בכפרים הקטנים שמסביב בולי עץ להסקה בחצרות הבתים. אנשי המקום מחייכים לשלום. מרחבים אין סופיים וגדמי כרמים שלא בעונתם.

כעת אנו בדרך הריין. בצד הנהר כבשים טובות רועות באחו. נראה לי שגם אותן אני מבינה. יש לנו שפה משותפת.


לתאורן העיר

3 אפריל, 2007
3 תגובות

תודה לשמש הבאה לבקר ביום א' בפריס. לשוק הנמלא אנשים ומוסיקה. תודה למאפים שנאפו באופן מושלם. למרכז פומפידו שהיה בחינם.

בדמדומים בבית הקפה שני פריסאים משחקים שחמט. סליחה, הם פונים למיכאל "אתה יכול להעביר לכל אחד מאיתנו מהלך". מיד הוא מעביר. מהלך אחד ללבן, מהלך אחד לשחור. שרירותי. מרסי. מרסי.

ערב ליל הסדר בפריס. כמה יפה הליל. העיר אינה מספרת בסיפור יציאת מצרים. היא שקטה וריקה מאדם. עמודי הלובר ניצבים בדממה וכל הפסלים אומרים שירה. הומלס ישן בין העמודים. הנה הוא רץ לבן באפלה ומאיים על הצריח השחור.


המחבק מנוטרדם

1 אפריל, 2007
5 תגובות

בחדרי הקטון, בפריס, רוח קרה מנשבת דרך החלון. מיכאל וורתר חוזרים עם בגט, פרומאז', נקניק ובקבוק יין. עוד יום כזה, והפכתי לפרומאז'.
בשוק יום שבת ורתר מתאהב במוכרת הלחם. הוא עוקב אחריה ומתכנן לתת לה מכתב. בקתדרלת נוטרדם מסתובב בחור צרפתי ומחזיק שלט: "חיבוקים חינם". פריזאיות בעקבים גבוהים וצעיפים מתנופפים פוסעות ברחוב. פפטייר עומד בקור נהר הסיין ומפעיל בובה על חוטים לצלילי שיר אהבה. יפניות חמושות מצלמה מתנפלות על המחבק מנוטרדם. אזמרלדות קטנות רוצות חיבוק. גם פריזאיות גבוהות רוצות. מי יחבק את מוכרת הלחם?

ברחוב מדאם דה סבינייה. מסתובבת המדאם מאז המאה השבע -עשרה, אשה של מילים. בין חדרי הטרקלין היא פוסעת נסערת על רצפת העץ לאור נרות. נעצרת לרגע מביטה בויטראז'ים. נאנחת מתחכום היתר שבכתיבת מכתבים ואוכלת פרומאז'.