חיה בשטעטל

יוגה

28 פברואר, 2007
15 תגובות

 

 

 

הבוקר אני מוצאת את עצמי עושה יוגה עם חברותי הגרציות. שמש שימחה את פנינו ולכן יכולנו לעלות לגג הבניין הישן, ועץ וציוציו בישרו כי…היתכן? רגע של שקט בעיר ההומה. בעודי, מגלה את קיומן של כפות רגלי הננעצות באדמה, אני מבינה עד כמה חשובות הרגליים האלו שעל הקרקע.

גליה, מורתי המעולה ליוגה, אומרת לי לפשוט את ידי אל העננים. ולהתכונן לתנוחת הלוחם. אני שולחת את ידי ומבטי נתקל בבניין היטק אדיר זכוכית. לא תוכל לו הלוחמת. בעוד המילים מבקשות ממני לנשום אל תוך חוליות הגב. אני רואה את נצנוצי אורות חדרי המשרדים, נדלקים לבוקר של ניאון. מאות זוגות עיניים עובדות נשלחות אלי מבין החלונות הקטנים. היי את, איזו מין לוחמת את?

 


פורים שפיל

25 פברואר, 2007
4 תגובות

 

 

לילה הכול ישנים, רק אני מלטפת את תחפושת מלכת הלילה שלי. השמלה השחורה וכוכבי השמים, כתר הירח. וכך בכל שנה בפורים הייתי עוטה את תחפושת מלכת הלילה באור ובגשם.  היה זה אך רמז לשנות הערוּת האין סופיות שעוד יבואו. לנדודי השינה. לציפורי הלילה בשמלתה ולציפורי השיר הנשמעות עם בוקר.
השנה, כבכול שנה, אני עומדת מול חנות תחפושות ועוברת על הסחורה. כלבלבה, נמרה, שפנפנה. פעוטות זוחלים על הרצפה. זוג אימהות עומדות ומתפעלות מתחפושת השוטרת: מתוחה על בובה בתנוחה מפתה, חולצת לטקס כחולה וחצאית מיני סטן קצרצרה. חג פורים אכן חג גדול ליהודים. למען תדע כל אם עבריה לחפש את בתה לזונה.
ניגש ילד כבן שמונה ומשך את חצאית הבובה. החל בודק היטב את אבריה המדומיינים. בסקרנות ובנחישות. האמהות צחקקו במבוכה. למרות שאין סיבה למבוכה. מבוכה היא בילד שאמר "המלך ערום". כיום, הוא ערום בודאי. ואף מחכה לנסיכה שתתפשט כבר. מבוכה היא בילד שצעק "זאב זאב". בודאי. הוא מחכה לנמרה שתתפשט כבר. למבוכה אין מקום, יש לה תחפושת.

 


בגובה פלאפל

23 פברואר, 2007
6 תגובות

כל שטעטל צריך פלאפל. ולא, מה יאכלו האנשים, מרק עם לוקשן? אני אוהבת לשבת בפלאפל השכונתי ולראות אותה, אם לארבעה ילדים וחמישי בדרך, מנצחת על מקהלת עופות דקיקים, טחינה ניגרת וכרוב כבוש. אינני יכולה לכבוש את יצרי, פעם בשבוע אני נמשכת אל מחבתות השמן. היא תמיד מחייכת מעליהן, ומאכילה את כולנו: סבתות מעודכנות ונכדיהן הנרגנים, נערים מורעבים ואנוכי, בכדורי חומוס חמימים. אני מעריצה את עבודתה הקשה. את הכתמים שעל החולצה שלה. את המקום בו אפשר לשבת ולהתבונן. לראות ילדים מתוסכלים ממבוגרים שלא מבינים אותם. עומדים תחת גובה הסלטים, מושיטים יד עיוורת עם מטבעות כלפי מעלה.

ילדי הפלאפל מעוררים בי הזדהות גדולה. מופתעת אני מבחינה שגובהי כבר גבוה מגובה הדוכן. והנה, בא אדון גבוה. מיד עקף אותי בלי לחשוב פעמיים והזמין. אני מביטה בו בזעם.

"זה נחמד שפסחת על פני- אבל אני, כאן!" צעקתי לעברו בדרמטיות.

האיש הביט בי המום. דחפתי אותו מעט. "מנה פלאפל בבקשה!".

רק כשהתרחקתי מהמקום הבנתי שהוא באמת לא ראה אותי. אני לא בקו העין שלו.

איך אומר זאת בגובה העיניים? קשה להיות ילד. קשה להיות נמוך.


מיצג רחוב

19 פברואר, 2007
2 תגובות

 

אני מוצאת את עצמי הולכת בפאתי רחוב לוינסקי. חושך. אנשים רבים ברחוב. יושבים בפינות הבתים. צוחקים. כל כך הרבה חוץ. אני מורגלת בשכונות מגורים אחרות. מורגלת באנשי הפנים.

 

ליבי במזרח. ולרגע גם גופי. לרגע ניתן לקרוא לי אישה לבנה. יחידה ברחוב בין המון אסייתי.

 

חמש שנים שלא נכנסתי אל התחנה המרכזית "החדשה" בתל אביב. ובהיכנסי גיליתי כי הפך המתחם לבזאר אסייתי. מצאתי שם מועדון אסייתי. קיוסקים עם מוצרים אסייתים. לרגעים הייתי בטוחה שאני בבנגקוק. למרות הצפיפות וההלם הקל שתקף אותי, נהניתי מכרטיס הטיסה המוזל. מיד נברתי בערמות המזון. הנה עלי כפיר, שמחתי. אפשר להכין מרק טום- יאם. אבל היה עלי למהר. כי באתי לראות מיצג אומנותי באחד המקלטים בתחנה, מקלט 209, שהפך לבמת מיצג.

 

אחרי כמה דקות של הליכה לאיבוד בתוך ההמון, מצאתי את המקלט. ומרגע שנכנסתי פתאום השתררה לה דממה. מוזיקה קלאסית נשמעה ברקע וכרטיסנית ג'ינג'ית, במיטב הארשת התל אביבית, קידמה את פניי. את פנים המקום מילאו, אחת אחרי השנייה, נשים לבנות, מהוגנות, מסודרות שיער. הן באו כמוני לראות את המיצג 'סיפורי סבתא'. "קומי אשה ואפי לי עוגה". כך כתוב בפרוספקט.

 

אבל רגע. איך הן ידעו לבוא הנה? השתגעתי. איפה המוני התאילנדים והפיליפינים שלפני רגע בדקו את עלי הכפיר לידי, וצחקקו סביב חנויות הנעלים… לאן הם נעלמו. איך נוצרים שבילים ידועים מראש. איפה אני. בועה שמכילה בועה. אבל מי מאכיל את מי. מיצג? מי מספק תרבות למי. תרבות? של מי?

 

מותשת התישבתי באולם הקטן. מוקפת בבורגנים זעירים.


ובתוך הפסנתר

13 פברואר, 2007
10 תגובות

 

"שלום", אני מצטרדת, "בזמנו אמרת לי שאתה מוביל גם פסנתרים". "נכון, מתי את צריכה?". "…אממ עכשיו". "טוב אני בא". "מה?"

גחמות הן דבר מגונה. אולם הפסנתר הרוסי שעדיין לא הובלתי לשטעטל, איננו גחמה. הוא מורשת. וכיאה למעמד, תוך שעה עמד לו ברחוב פסנתר, מרופד בשמיכת פוך.

ובתוך הפסנתר, ילד ישן, ילד ישן…

המובילים מישה, סלבה וולדימיר הם גברים חסונים. כל מדרגה של ארבע מאות הקילו האלה, בדרך לקומה הרביעית, עלתה לי בהתקפי חרדה קטנים.

היסטרית התרוצצתי בין החדרים, כחולדה חקרנית בקופסא. לבסוף הונח הפסנתר בהתנשפות בכניסת הבית. זה "אוקטובר האדום, פסנתר שלך…" אמר לי מישה. "כן כן, תשתו תשתו" מזגתי להם כוסות פטל… מהפכה.

מישה, סלבה וולדימיר הם פסנתרנים. מביטים בפיינינה . מביטים בי. רק הסוכר מנחם.

"תודה רבה גיברת". סיים ולדימיר את עוגיות החמאה, וסגר את הדלת.

אני מתקרבת אל הילד הישן, במשקל 400 קילו. מרחרחת אותו בחשדנות. מנגבת את האבק. פותחת בזהירות.

דו.

ילד יפה, גדול מידי למרחב. גחמות הן דבר מגונה. אולם הפסנתר הרוסי שהגיע לשטעטל איננו גחמה.
הוא מורשת.


אז למה לא כל יום שבת

10 פברואר, 2007
16 תגובות

Shabat

 

 


חמסה חמסה

4 פברואר, 2007
23 תגובות

יאיר גת הזמין. חמישה דברים שלא ידעתם עלי

1. בגיל שבע עשרה וחצי מצאתי את עצמי רצה בג'בלאות בטירונות קרבית. מפקדת המחלקה רצתה לתדרך אותי לפני היציאה הביתה. "גלוברמן" היא נבחה, "מה זה פקודת נכס לאומי?" מבולבלת גמגמתי לעברה: "אהה, נכס לאומי? אהה, נכס לאומי זה אני!".

2. אני חולמת המון. לפעמים אני רואה בחלומי בתים של שיר על דף, מתעוררת וכותבת אותם. ויש לי גם סיוט חוזר. בסיוט מחר הבגרות במתמטיקה ואני לא יודעת כלום. תתעוררי אני אומרת לעצמי בחלום את כבר אחרי תואר ראשון.

3. אני נשואה. לאדם הכי חכם בארץ…ששש..אל תספרו לאף אחד. כמאמר החמישייה הקאמרית :"אם יש לך אישה מושלמת, אל תספר לאף אחד. במיוחד לא לה!". והרי בחמישיות עסקינן.

4. כתבתי שירים עוד לפני שידעתי לכתוב. הייתי מדקלמת אותם בראש. את ההרגל הזה יש לי עד היום, אני מחברת באוטובוס, במקלחת , כשאנשים מדברים אלי…לפעמים גם בסרטים, חיה בשטעטל אתם יודעים.

5. יש לי פטיש לג'ינג'ים. הכול התחיל לפני שנים, בשיעורי עזר במתמטיקה. ישב לו סטודנט קיבוצניק והסביר לי בעיות תנועה. מהירות- זמן- דרך. לא הבנתי. רק ריח הסומסום שנדף ממנו. התלתלים הג'ינג'ים והבייגלע החם שאכל בין השיעורים, נדבק לזקנו. ודבק בי. בצבא, הטילו עלי פעם לפקח על מטווח טירונים. כל הטירונים שכבו על הרצפה והמפקד הג'ינג'י ירה עליהם פקודות. אני עמדתי בצד. כשסיימו ניגש אלי המפקד ולחש לי באוזן, "הכל בסדר? יש לך הערות?". כן, היה לו ריח של סומסום! ואני כמעט התעלפתי מהתרגשות. אז מה הפלא שכשפגשתי מתכנת ג'ינג'י , מיד שאלתי אותו אם הוא אוהב בייגלע. "כזה בשקית או כזה עם חור על עמוד?" הוא התעניין. על עמוד, השבתי.

עכשיו מגיע החלק הקשה. לסדר חמישייה.

מיכל, יעל, נטע, אורי, אדר

מיק ,אלון, אלעד,עומר,לירון

צריך עשרה למניין לא?!

וצריך גם בלוגרים, לא?!  רונן, משה

כתבו חמישה דברים שלא יודעים עליכם.


פורסם בארנבות

גוזל

3 פברואר, 2007
8 תגובות

 

"בוקר טוב" צועק אלון מעבר לקו הטלפון. "את רוצה שאביא לך תבלין לאורז?". הוא עומד בחנות התבלינים ליד ביתי. אין לו הרבה כסף אבל קשה לו לעמוד בפיתוי התבלינים. הוא לא אוהב לבוא בידיים ריקות.

"בוקר טוב", הוא מגיע לבסוף מתנשף, מניח קפה שחור עם הל על השולחן. "הייתי חייב להביא משהו". אנחנו מתיישבים ללמוד, שותים קפה והזמן עף. הוא מביט בשעון, חייב לרוץ לפגישת עבודה. אורז את חפציו ונעלם בין רגע. אני נשארת עם השקט.

מילים על מילים מרוחות בעיתון. הנה לפרטי פרטים מתואר קצב עט על א'. הטלפון מצלצל. "תגידי, יש איזה וטרינר ליד הבית שלך?" שואל אלון. "מה קרה?". "יש גוזל ציפורים בן יומו, הוא נפל מהעץ, אני חייב להציל אותו". "אבל אלון, אתה תאחר". "אני לא מסוגל, הוא ימות". מנתק את השיחה ורץ למונית.

הוא מלטף את הגוזל, תופס בנוצותיו ומניח אותו בכיס התיק השחור. "וואלה", אומר נהג המונית, "אתה מנסה להציל ציפור?". הgps- מאתר לו וטרינר. כעבור עשר דקות, הוא רץ לעבר המרפאה. "אני מאוד ממהר אבל אתם חייבים להציל אותו", הוא צועק לאשה בקבלה. היא לוקחת את הגוזל בכפייה הגדולות, "אל תדאג".

כל השבוע ידובר בנשיא קצב והגוזל הרך נשתכח מלב. רק בשבת תגיש לו אימו כנפי עוף מתוקות באורז מתובל. רק בשבת ייזכר פתאום. כן, החמלה קלה לעיכול על הצלחת.

גם החמלה, כמו גוגן, מתלבטת אם לאכול את התרנגולת או לצייר אותה.


פורסם בארנבות, נאלמת