חיה בשטעטל

מניין

8 ינואר, 2008
7 תגובות

היי בחור אתה בא למניין? הוא שואל אותה ומיד נחרד מטעותו. אהה.. אתה העשירי, הוא ממשיך בחוסר ברירה. אותה מונים, אותי לא, אני ברורה, ולכן עלי להמשיך למנות דברים אחרים, לא אותי. למנות את מה שאין למנות: כמות הבוץ בשבילי בית הקברות, כמות הפרוזאיות בגשם: ואת סיום התפילה ואת פתאום שמש ואת צלצול מבית ספר סמוך.

לא צריך מניין, לא צריך כלום. מועדון השחמט שלח זר, זה מספיק תודה לאל.


פורסם במסעות, נאלמת

בכמה השעון?

23 אוקטובר, 2007
14 תגובות

היום את בת 26 ואת רוצה שעון בר מצווה. שעון קאסיו, הכי פשוט מפלסטיק, יש מנורה בצד, תלחצי, האור נדלק. גם את. השנים עוברות. האור עדיין נדלק. ממה? מהכול. וזה מה שחשוב. האור.

בתחנה המרכזית, אני מבטיחה לאדון שאחזור לקנות את השעון, אני רק עושה סיבוב. בטח תחזרי, הוא אומר, כמו שאבא שלי חזר, חיכיתי לו שנים.
אל תגיד ככה, אני אומרת לו ונועצת שיניים עצובות בשפה. אנשים…
פולטים את הכאב שלהם החוצה, ונסוגים בלי דעת. בלי לאמוד את עצמם. ככה זה בתחנה המרכזית. ביום ההולדת שלי. והשעון.

ברחוב רבי עקיבא, אשה שחורה בבגדים אפריקאים מתקדמת לעברי. היא נושאת מנשא לראשה ועליו מונח צג מחשב גדול. אני פערתי את הפה והיא חייכה. אל תאמינו. אבל זה המחזה הכי מדהים שראיתי בגיל 26. דמות, אמירה נוקבת, מעברים. פשוט כתבה את עצמה, בהליכה.

חזרתי לאדון, אז בכמה השעון? כמה שכתוב, הוא מביט בי כאילו ראה אותי בפעם הראשונה, שכח אותי. אני דווקא חזרתי, רציתי לומר. יש לי רק את השטר הזה. נופפתי. הוא הביט בי בחוסר משמעות, והנהן.


תוף הפח

9 אוקטובר, 2007
11 תגובות

 

ההוסטל הסביר פנים ופקיד הקבלה נהג לסיים את משפטיו בצחקוק עצבני וליטוף קל של האורחים. "ישראל אה, את המילה שלום אני יודע לומר…בשל הפסטיבל יש לי חדר לשניים עשר. מחר בבוקר תבואו שוב".

 

כוכים כוכים, עשויי פח מכל צדדיהם, ציפו לנו במעלה המסדרון. ובכוכי מיטה צרה וארונית ברזל.
זחלתי אל המיטה והדלקתי מנורת פלורסנט קטנה. אור יקרות כחול שטף את קוביית הפח ויכולתי לעצום את עיני ולחוש את תנודות קרון הרכבת וטלטלת גלי הים.
יד עייפה לכיוון הארונית השיבה חריקת ברזל. דלת הארונית חבטה בדופן התא והשמיעה רעמת פח אדירה. קפצתי בבהלה.

 

גרמני מקועקע ומנומס נכנס לחדר וביקש, ביטה, להדליק לרגע את האור. כשהתכופף לסדר את תיקו השמיע הפח לעברו רעמה איומה.

 

ככה זה לישון בתוך תיבת תהודה, חשבתי. אני בתוף הפח. הגרמני הביט בי במבט מוזר ובלי להזהיר, ביטה, נרדם בנחירות זרות ובערום מלא.

כששכבתי בתוך הקקופוניה האנסטרומנטלית , חשבתי על החיים בתוך תיבות תהודה. ועל מי שרעמות הן חייו. שקט אינו עניין של מה בכך.


האושר בחגים

13 ספטמבר, 2007
6 תגובות

במקלחות הנשים, שתיים בנות שישים, מדברות במגבת.

     

    -מה אני בסך הכל רוצה?! שהבת שלי תהיה מאושרת, יבבה האחת בכרבולת אדמונית. בסך הכל אני רוצה שתהיה נורמאלית, מאושרת, כמוני.

    -ואת יודעת מה הבת שלי אמרה לי אתמול? יבבה השנייה,

    אמא, היא אמרה לי, איזה כיף לכם שאתם ישנים ביחד. אני תמיד לבד.

    -ומה אני בסך הכל רוצה?! שתהיה בן אדם, כמוני, מאושרת.

    -תראי, אמרה השנייה ומסקרה כחולה נוזלת מעיניה,

    האושר שלה לא תלוי בך. זה תלוי במה שהיא תמלא את עצמה בו, את יודעת יצירה, כתיבה, אנשים…

    (חבר סיני אמר לי פעם שהוא יודע שכל מה שאני כותבת קרה באמת. אבל את לא רצה לכתוב על זה, אמר, את תעצרי במקום, בטח יש לך מה לומר לה. צודק.)

    -נורא רגשת אותי, פניתי לגברת מסקרה.

    -נכון שאני צודקת? שאלה.

    -נורא ריגשת אותי, בכיתי.

    והיא לחצה לי את היד ואמרה

    -הכי חשוב שתמצאי חתן.

    -אני אדם מאושר, אמרתי לה.

    -טפו טפו טפו, אמרה, תדפקי מהר על כל העצים, שלא ישמעו אותך.


פורסם בארנבות

שלום עליכם

20 אוגוסט, 2007
תגובה אחת

שלום עליכם ואני, נהגנו להתייחד בספריה המרכזית בשנות עלומינו. יום אחד בעודי קוראת את טוביה החולב ובנותיו, דמעות ניקבו בעיני, כאשר טוביה נאלץ להיפרד מאחת מבנותיו. זו התחתנה עם בחור "מעבר להרי החושך". טרקתי את הספר באנחה כבדה, וחשבתי על החלבן המסכן, שבאמת ובעיקר בתמים, לא יראה עוד את ביתו לעולם.

עוד אנחה כבדה ותודה גדולה לאלוהי האינטרנט. המלווה את מיטב בנינו ובנותינו בבריחת המוחות מארץ הקודש. עלו והצליחו.


פורסם בארנבות, מסעות

קרח

5 אוגוסט, 2007
11 תגובות

אין לי תבנית לקרח בקיץ חסר רחמים. רחוב מהביל על המרכז המסחרי. מוכר נוטף על החנות, הכל בה דולר. 

תבנית גמישה לקרח, בבקשה. תאמיני לי, אומר המוכר, אין כמו התבניות פלסטיק של פעם. אבל אף פעם לא יוצא מהם כלום. תראי, הוא מדגים, את לוקחת את זה ודופקת את זה על השיש. אני מפחדת מהרעש… תאמיני לי, אין לך ממה, תראי הוא מכה על השולחן עם התבנית הריקה, וקוביות של פעם נשברות על הזכוכית. את רואה, קצת רעש והקרח בחוץ.

לא אוהבת את הרעש, תן לי תבנית גמישה בצורת תלתן. אה, בחורה רומנטית, הוא מתעקש על הפלסטיק, תשימי מגבת, ככה לא תשמעי, הוא מכה על השולחן.

עתה יש לי תבנית לקיץ חסר רחמים. והכל מהביל ונוזל ודולר אחד פחות. אסתגר מהשמש הזו כקרח תלתני נעשה בתאו.


תה שחור

15 יוני, 2007
14 תגובות

אחר הצהרים בשטעטל וגיל הגיש תה שחור. נשב ונשתה דרך קוביית הסוכר. באף מחנה קיץ של הצופים, נחל, חורש. בפה גוף בינוני-כבד. ילד קושר ילדה לעץ. במרכז צהוב-חום, עשן מדורה והשוליים הולכים ומתבהרים.

יבש ומעושן, מופלא.


שמחה

11 יוני, 2007
6 תגובות

שנים עברו מאז לקחתי תרמיל ויצאתי לדעת את הארץ. כנגד שבע שנות מטיבת לכת באו להן שבע שנות מטיבת שבת, בעיקר בצל קורות בתי הקפה.

והנה מצאתי עצמי בצל ההרדופים שוחה במימיו הקפואים של נחל ג'ילבון. והקור שגרם לאיבוד התחושה בכפות רגלי, היה הכוח המניע של זרועותיי אשר שחו כנגדו.

כך זכיתי לשבת תחת המפל. לצרוח תחתיו כשרק אני שומעת את עצמי. ואולי לא שמעתי רק אני. אולי הד הרים היה לטובתי. סלח לי על צלילים חסרי פשר, ופירש אותם לעצמו כשמחה. השמחה לכשעצמה חשובה.


פורסם במסעות

תיקון ליל שבועות

24 מאי, 2007
5 תגובות

 

 

 

נשב בחברותא ונלמד תורה כל הלילה. מה אתקן ומה יתוקן לא אדע, אולם תמיד אהבתי תלמידי חכמים.

נשב בשכונה נידחת, שכניה זרים, בעיקר לעצמם. ונדרוש בפסוק בראשית "ויהי אור". קול צרחות מהשכנים, קול שבירת בקבוקים. נביט אחד בשני , אולי נקרא למשטרה? ממנה ודאי לא יבוא תיקון.

שני שוטרים מפוחדים מלחששים בחדר המדרגות, מאירים בפנסים, על דירת השכנים, מחפשים את ה "תוהו והוו". שקט מעיק נשתרר. עצרו בחורה תמוהה ברחוב לתחקיר, גם ממנה לא תצא תורה.

הרבה מדי יש לתקן, אני כבר מבינה. ביטול תורה, הם אומרים, ביטול תורה. הרבה מידי יש לתקן, ואת לא מבינה. הזמן קצר, והמלאכה משונה. לפנות בוקר נקרא את שיר השירים. ואני חושבת על מה בין תורה לשירה. כשם שידעו כי עסקו הלילה בתורה, כך ידעתי אני כי עסקתי בשירה.


אדים

10 מאי, 2007
6 תגובות

זמן רב לא שמתי לב שדלת קטנה במקלחות הנשים מובילה אל האתר המכונה סאונה רטובה. חיי היו ממשיכים כסדרם, אלמלא הותירה גברת את דלת הסאונה פתוחה. ואדים אדים החלו ממלאים את חלל המלתחות ויוצרים מזג משונה.

גברת אחת נתגלתה אדומת פנים ובמגבת. "זאת את שהיית בסאונה?", שאלה אותה המאמנת. "כן", ענתה הגברת. "חבל שהשארת את הדלת פתוחה"… "אבל זו לא אני" מלמלה הגברת.

בעולם הסביר, היו ממשיכות שתי הנשים לדרכן. אך למה רבותיי שהעולם יניח לנו להחמיץ סצנה. למה נעמיד פנים כי אנשי עולמנו סבירים הם. הרי בפנינו עומדת דלת אחת מעלה אדים אדים. ופני הגברת הולכים ומאדימים.

"אבל זאת לא אני", היא החלה רותחת. "למה את אמרת שזו אני. אם זאת לא אני. לא! חבל שאת אומרת בלי שאת יודעת, מי זאת, חבל שאת מאשימה, כי הדלת הייתה שם לפני!" המאמנת מופתעת, ניסתה להמשיך.

החלה הגברת ממררת בבכי. הסירה את המגבת, נותרה רק בכפכפי הבד והחלה מתרוצצת בחלל האדים לבדוק את הדלת. המאמנת ניסתה לומר משהו, "אבוד לך" לחשתי. והגברת מתייפחת הלכה ובדקה שוב ושוב.

אוי הספק, הספק שקונן בליבה. כמה קלה היא נפש האדם להטלת הספק.


פורסם בארנבות
העמוד הבא »

    לוח שנה

    יוני 2017
    א ב ג ד ה ו ש
    « ינו    
     123
    45678910
    11121314151617
    18192021222324
    252627282930