אחר הצהרים בשטעטל וגיל הגיש תה שחור. נשב ונשתה דרך קוביית הסוכר. באף מחנה קיץ של הצופים, נחל, חורש. בפה גוף בינוני-כבד. ילד קושר ילדה לעץ. במרכז צהוב-חום, עשן מדורה והשוליים הולכים ומתבהרים.
יבש ומעושן, מופלא.
שנים עברו מאז לקחתי תרמיל ויצאתי לדעת את הארץ. כנגד שבע שנות מטיבת לכת באו להן שבע שנות מטיבת שבת, בעיקר בצל קורות בתי הקפה.
והנה מצאתי עצמי בצל ההרדופים שוחה במימיו הקפואים של נחל ג'ילבון. והקור שגרם לאיבוד התחושה בכפות רגלי, היה הכוח המניע של זרועותיי אשר שחו כנגדו.
כך זכיתי לשבת תחת המפל. לצרוח תחתיו כשרק אני שומעת את עצמי. ואולי לא שמעתי רק אני. אולי הד הרים היה לטובתי. סלח לי על צלילים חסרי פשר, ופירש אותם לעצמו כשמחה. השמחה לכשעצמה חשובה.
