חיה בשטעטל

פוסט דוק

31 דצמבר, 2006
5 תגובות

אני תופשת אותו רגע לפני שהוא עוזב. רגע לפני שאני אתחיל להתגעגע. אני קוראת לו ורתר. את הייסורים שלו פגשתי בפעם הראשונה בחנות ספרים. בדיוק נערך ערב שירה בפנים וורתר עמד בחוץ. ראיתי אותו מעבר למהדורת כל כתבי ביאליק ואהבנו אחד את השני מיד ומרחוק.

ורתר נוסע לפוסט דוק במתמטיקה, נוסע מכאן ליבשת אמריקע. הוא לא מפחד להיות שם לבד, הוא הולך לדבר עם אלוהים. מסתבר שזה באמת מה שהוא מרגיש כלפי מתמטיקה.

ומה הפלא, הוא נולד לשני מתמטיקאים ובגיל 6 כבר קרא בספרי האוניברסיטה וענה על חידות מתמטיות. בגיל 13 רשם את עצמו לתואר ראשון ולמד עם ילדים בני שלושים. "איך זה?"אני שואלת אותו. הוא מביט בי מעבר לקפה הפושר שלו, ומסביר שבשביל מתמטיקה לא צריך בגרות או ניסיון חיים.

"אז מה צריך?" יכולת חשיבה, בגרות מתמטית וזה יכול לקרות מוקדם. "אז מה אתה עושה בעצם כל היום?" פותר בעיות, בוהה בדף עד שאני יודע. את יודעת, כמו מכונה שהופכת קפה לנוסחאות.

"אתה חושב שיכולת להיות משהו אחר?" הייתי רוצה לחשוב שאמן טוב או פילוסוף אבל המקצוע שלי הוא מאוד אליטיסטי. יש לך קבלות שאתה יותר חכם מכולם. קשה לסרב לדרך שניתן למדוד אותה.

"אתה מודע לזה שאף אחד לא מצליח להבין מה אתה באמת עושה, לא מצליח לאמוד את העולם שלך?" כן לחלוטין. זה עולם מאוד לא תקשורתי. כמעט אוטיסטי.

"אז איך החיים בתוך הקופסא?" אין קופסא. הוא מסביר. זה כמו העתקה מהמרחב לעצמו. קחי כדור הוציאי את הפנים והכניסי את החוץ. "סליחה?" כן. ככה זה להיות ורתר.


פורסם בארנבות, תרבות

ספת היהודיה הנודדת , פרק ב

30 דצמבר, 2006
תגובה אחת

"ועכשיו כשאתה כבר שוכב על הספה, איך אתה מרגיש? – מפריעות לי שערות הכלבה הלבנות, נדבקות." הוא הרשה לי להיכנס. בית ישן בנחלת בנימין, מסדרון צר וארוך, מסומן בשתן כלבה. חדר שינה קטן, הפוך. יש אנשים שמובילים אותי לתפוס את מקום המטפלת. יש בתים שמסמנים את הדרך בשתן. הנוף מהחלון נדמה כציור של יוסל ברגנר. ישנם חפצים שקמים לתחייה. הבית שהייתי בו אתמול זקוק לתיקון. הבן אדם שפגשתי בו זקוק לאהבה. הכל יהיה בסדר, אני אומרת לו, רק בלי כל הלחץ הזה, דיבור ארוך, שלא עוצר לנשום, מילים על מילים, רק לא להקשיב. חרדה איומה. מה זה? מאיפה אספת את כל זה?

אופנת הבלגן מולידה את ילדי הרעב. הרעב לתשומת לב, הרעב לבלגן. ניתן למצוא לו הדים אפילו במספרה השכונתית. שם העין הבוחנת, הסורקת תביט בי ותאמר: "מה זה את מסתרקת? לא,לא בואי נלמד אותך לנגב את השיער בלי ידיים, להיות טבעית כמו אחרי לילה, כמו אחרי מרדף. בואי נארגן אותך להראות כמו ילדת רעב, תאכלי מנת פלאפל ביום, קחי כסף לפסיכולוג, תחזרי אחרי שעה, נקצץ לך את הפוני עוד קצת". אני יוצאת לאוויר הפתוח, בשיער מנופח, מעבירה בו אצבעות מהירות, מלטפות. מתבוננת בשדרת עצים ויודעת שהתיקון מתחיל בדבר מאוד פשוט: סדר. סדר בחפצים, סדר במחשבות, סדר ברגשות. אחר כך אהבה.


פורסם בעיצוב, תרבות

ספת היהודיה הנודדת

28 דצמבר, 2006
5 תגובות

לא מזמן עברתי לשטעטל. ארזתי מיני מיטלטלים וביניהם ספה ישנה. הייתה זו ספה חומה עם כתמי שמש,
אשר זכתה להיכנס ראשונה לדירה הריקה. עליה ישבתי ובהיתי בחלל הריק, מדמיינת איך יראה ביתי החדש. בעודי יושבת היה נדמה לי שהבית סביבי הולך ומשתפץ. כשקמתי זהר הבית ורק הספה נותרה זכר לנדודים.

כשבקרתי בתערוכת "מאה שנה לבצלאל" צדה את עיניי ספה קטנה, במחלקה לעיצוב תעשייתי. "הספה נפתחת ומתקפלת", הסבירה הבחורה שעשתה אותה. "יוצא מתוכה שולחן אוכל קטן", אמרה והדגימה.."וכן ניתן לקנות חלקים מתחלפים בצבעים שונים בכדי להרכיב אותה, היא ניתנת לאריזה בקלות, נכנסת לכל מכונית". ספת היהודיה הנודדת, אמרתי. "מה?" שאלה המעצבת. לא כלום , לא חשוב. בחדר השני גיליתי כיסא מחובר לחלון. כשסוגרים את התריס נוצר מסעד הכיסא. ואם ארצה לשבת ליד החלון הפתוח?!

הפרקטיות עוררה בי עצבות. מרוב ניסיון לחסוך מקום, נוצרת הרגשה שאם אצא מהחדר תיפתר הבעיה. עיצובי הבית של שנת 2006 אינם מותירים לי מקום. הכל מוכן לאריזה, לקיפול, מוכן מיד לעזיבה. אף ספה לא רוצה להישאר, להתחייב, לחתום חוזה. ספה שמעקמת את האף על נישואין. על אהבה. ספה קרה. לא מוכנה לדבר על רגשות.


פורסם בעיצוב, תרבות

על היכולת להרגיש

25 דצמבר, 2006
5 תגובות

את מיכל הכרתי במסיבת גג בתל אביב. באמצע הריקודים הסוערים היא פתאום שמה את "היא גרה בשנקין" של להקת מנגו. זאת הייתה אהבה מהאזנה ראשונה. מאז עברו להן השנים ומיכל היא עדיין גאון. כזה אמיתי, עם משקפיים עבים ורצף מחשבות שדורש, פנקס ומחשבון. כזה שכולם מכוונים את השעון לפי השעון שלו. קצת עמנואל קאנט.

אולם הסטים המעולים שלה, והעיניים הבוהקות של כל מי ששומע, אינה הסיבה האמיתית למהומה שפשטה בי. הסיבה האמיתית היא היכולת שלה להתרגש. כולנו מתרגשים מהחיים אבל יש כאלה שהם החיים לכשעצמם. אתם מרימים גבה? לא מאמינים? נסו זאת בבית. קחו קופסא יפה והניחו בפנים מתנה קטנה למיכל קשרו בסרט והמתינו. מצאו תאריך, קבעו פגישה. הניחו את המתנה מול מיכל ונשמו מספר נשימות. הרגעים הבאים ילכו איתכם תמיד. כי יש מעט אנשים שיודעים להתרגש ככה.

למה הדבר דומה, לאותה סוגיה המטרידה את קהילת המוסיקה זה זמן רב. האם מיכל ,"עושה" את המוסיקה שלה או שהיא רק "עורכת" אותה. והנה שלח לי הקדוש ברוך פתרונים בתוך קופסא קטנה עטופה בסרט. מיכל "עושה" את המתנה.

 

 


פורסם בארנבות

למה שטעטל

23 דצמבר, 2006
4 תגובות

שטעטל, זמן רב אני שותקת. נדמה שהכול ממלאים את האוויר בדיבור ארוך וחרדתי. אני לא מרבה לדבר. אינני מתבודדת או לא חברותית. ההפך הוא הנכון. אלא שאני חשה שאין לי דיבור פרוזאי שוטף, מתמשך ורב מילים. ממש כמו בשירה, אני מעדיפה לומר משפטים קצרים, קצוצים, שניתן להרהר אחרי כל אחד מהם. הגישה הזאת לעיתים מולידה תקיעות. תחושה שמתחת לפני השטח יש המון דברים לדבר עליהם, אבל שהמיית האדם סביבי מקשה עלי לשמוע את אותו טון, שבו אני יכולה לדבר.

כששואלים אותי לשלומי, אני עונה "חיה בקצב הביט". כן, זה זוכה לצחוק. אבל מעבר לאירוניה והקלילות שההצהרה טומנת בחובה, יש רצינות גדולה. יש ביט מסוים, דופק מתחת לקרקע, שאני מנסה לשמוע. מאז ומתמיד היה לי קושי עם רעש, המולה, אפילו עם מוסיקה. דממה ומילים הם כל משאת נפשי. על כן אני כותבת, מתוך החיפוש אחר הדופק הנכון של הדיבור. מתוך ההשתוקקות לכתוב את המכתב.

אני מרבה לחשוב על תרבות חליפת המכתבים. מרבה לחשוב על המכתב שנשלח משדה הקרב אל אישה המחכה לאהובה חמש שנים. כמה השתנתה אותה אישה. מזמן חדל האהוב לכתוב אליה ועבר לכתוב אל עצמו. וכך גם אני, כמדומה: התחלתי לכתוב אל אותה האישה והיא הולכת ומשתנה.

ובכן המכתב הזה נשלח מהשטעטל. כינוי ביידיש לעיירה יהודית, אידית. ייבוא אישי מהמאה התשע-עשרה לצרכים פואטים רגשיים. השטעטל בשבילי הוא המקום הקטן ביותר, הבועתי ביותר, האקסטרוורטי ביותר שלי.

אם מרוץ החיים התל אביבי מדומה לגלגל האוגר, אני חיה בתוך האוגר. טפילה, אם תרצו. רצה הגורל והחליט האוגר להיות כנר על הגג. דרושות לי מילות השיר לאותו הכינור.

נדמה לי ששפת השטעטל היא שירה, אך גם זו הבינה שאיננה יכולה להשתלט עוד. דרוש הדיבור השוטף. בשטעטל אין סודות – העולם כמו שקוף. האנשים שקופים. הסודות שלהם פתוחים והיד רושמת. רושמת רשמים. רושמת אנשים ואיננה יכולה שלא. כשדכנית שאיננה יודעת שובע עד שתראה זוג מתחת לחופה, כך היד הרושמת, האוזן הזקורה, העין הצדה איננה יכולה שלא.

בכל עת שאשב ברשות הרבים, הגוף ירחש לעבר השולחנות. המלצרים. העוברים והשבים ברחוב. כולם הולכים הלוך יושבים חזור, על כוסות הקפה המעופש שלהם. הנה מצד שמאל יושבת בחורה על קצה כיסא הבר. למעשה היא רוצה לשבת על הברך של הבחור שלידה. אוי, שוב נכנסתי למקום לא לי. אבל מה זאת אשמתי, שהם כאן. ממש מולי. הוא מביט בה במבט מפוחד, נאנס, מתנצל. מבט שמאוהב בברמן. אני לא יכולה שלא להצביע על העוולה שמתרחשת סביבי, נולדתי עם חוסר היכולת להתעלם.

אני בדיוק הסימפטום ההפוך לבחורות מצודדות שלא רואות ממטר. הן בכל מקום, כל כך רגילות להיות מוטרדות, כל כך רגילות להפרעות שהן מנסות לפסוע מהר בלי להסתכל ימינה ושמאלה. יש להן מבט רעב, אפאטי – לפעמים בגלל הרטלין. מבט כזה, שמנסה ללכת בקו ישר מהבית לחדר כושר, אבל הפעם בלי להיאנס. הנה אחת כזאת עוברת ברחוב. אני מלווה אותה במבטי, הנה היא נכנסת לחדר המדרגות. עכשיו אני לא יכולה לראות אותה.

כשהייתי ילדה פחדתי מהחושך. פחדתי ללכת להביא מים מהמטבח בלילה. אז אמא שלי הייתה צועקת מחדר השינה, "אני רואה אותך, אני רואה אותך, אני רואה אותך" עד שהייתי מגיעה למקרר ובחזרה.

וכך הגעתי עד הלום. מתבוננת גם כשאני כבר לא רואה. מצפה מהאפלה שתביא לי כוס מים. והאפלה, בדמות המלצריות בתל אביב איננה מסוגלת לכך. ומה הפלא. מה הקשר בין הסטודנטית לעיצוב, משחק, מדעי הרוח שעשתה לשעות מסוימות מטמורפוזה למלצרית, לבין מים. מה הקשר. היא בעליל טובה מידי למקצוע. כי שירות הוא מקצוע. ומהמקום העמוק ביותר בשטעטל יש ציפיות.

עוד ממעבר החצייה שלפני בית הקפה אמרתי לעצמי: תרגיעי בובי, תנשמי עמוק. את במצב רוח טוב היום. שום דבר לא יצליח לעצבן אותך. את רצית להתאוורר כי בכית מהעיתון של הבוקר, אני יודעת את אדם רגיש, אבל גם אם המלצר יעשה משהו לא לרוחך את תהיי נחמדה, תהיי מתוקה, תהיי נורמלית, נכון? הלו?

ניגש המלצר וזורק לעברי את התפריט. בלי לחשוב פעמים אני זורקת עליו את התפריט בחזרה. אינסטינקט.

גם לבני אדם יש אינסטינקטים?! יש הסוברים שרק לחיות. אוי ואיי. אבל הבטחתי לעצמי. המלצר לא הבין, חייך והמשיך בשלו. חזר עם תחתית לצלחת והניח אותה על התפריט, ועליה את הסכו"ם ומאוחר יותר את האוכל.

תשאלו היכן אני מסתובבת. בכל מקום. "למוסקבה, למוסקבה …" כתב צ'כוב. אבל בינתיים אני גרה בגבעתיים. חיה בשטעטל. שכנים טובים ומרחרחים, בית כנסת, ספריה. מה בחורה צריכה עוד לבקש.


    לוח שנה

    דצמבר 2006
    א ב ג ד ה ו ש
        ינו »
     12
    3456789
    10111213141516
    17181920212223
    24252627282930
    31