חיה בשטעטל

בכמה השעון?

23 אוקטובר, 2007
14 תגובות

היום את בת 26 ואת רוצה שעון בר מצווה. שעון קאסיו, הכי פשוט מפלסטיק, יש מנורה בצד, תלחצי, האור נדלק. גם את. השנים עוברות. האור עדיין נדלק. ממה? מהכול. וזה מה שחשוב. האור.

בתחנה המרכזית, אני מבטיחה לאדון שאחזור לקנות את השעון, אני רק עושה סיבוב. בטח תחזרי, הוא אומר, כמו שאבא שלי חזר, חיכיתי לו שנים.
אל תגיד ככה, אני אומרת לו ונועצת שיניים עצובות בשפה. אנשים…
פולטים את הכאב שלהם החוצה, ונסוגים בלי דעת. בלי לאמוד את עצמם. ככה זה בתחנה המרכזית. ביום ההולדת שלי. והשעון.

ברחוב רבי עקיבא, אשה שחורה בבגדים אפריקאים מתקדמת לעברי. היא נושאת מנשא לראשה ועליו מונח צג מחשב גדול. אני פערתי את הפה והיא חייכה. אל תאמינו. אבל זה המחזה הכי מדהים שראיתי בגיל 26. דמות, אמירה נוקבת, מעברים. פשוט כתבה את עצמה, בהליכה.

חזרתי לאדון, אז בכמה השעון? כמה שכתוב, הוא מביט בי כאילו ראה אותי בפעם הראשונה, שכח אותי. אני דווקא חזרתי, רציתי לומר. יש לי רק את השטר הזה. נופפתי. הוא הביט בי בחוסר משמעות, והנהן.


תוף הפח

9 אוקטובר, 2007
11 תגובות

 

ההוסטל הסביר פנים ופקיד הקבלה נהג לסיים את משפטיו בצחקוק עצבני וליטוף קל של האורחים. "ישראל אה, את המילה שלום אני יודע לומר…בשל הפסטיבל יש לי חדר לשניים עשר. מחר בבוקר תבואו שוב".

 

כוכים כוכים, עשויי פח מכל צדדיהם, ציפו לנו במעלה המסדרון. ובכוכי מיטה צרה וארונית ברזל.
זחלתי אל המיטה והדלקתי מנורת פלורסנט קטנה. אור יקרות כחול שטף את קוביית הפח ויכולתי לעצום את עיני ולחוש את תנודות קרון הרכבת וטלטלת גלי הים.
יד עייפה לכיוון הארונית השיבה חריקת ברזל. דלת הארונית חבטה בדופן התא והשמיעה רעמת פח אדירה. קפצתי בבהלה.

 

גרמני מקועקע ומנומס נכנס לחדר וביקש, ביטה, להדליק לרגע את האור. כשהתכופף לסדר את תיקו השמיע הפח לעברו רעמה איומה.

 

ככה זה לישון בתוך תיבת תהודה, חשבתי. אני בתוף הפח. הגרמני הביט בי במבט מוזר ובלי להזהיר, ביטה, נרדם בנחירות זרות ובערום מלא.

כששכבתי בתוך הקקופוניה האנסטרומנטלית , חשבתי על החיים בתוך תיבות תהודה. ועל מי שרעמות הן חייו. שקט אינו עניין של מה בכך.


    לוח שנה

    אוקטובר 2007
    א ב ג ד ה ו ש
    « ספט   ינו »
     123456
    78910111213
    14151617181920
    21222324252627
    28293031