חיה בשטעטל

יומן לאור הים

7 מאי, 2007
6 תגובות

בדואר הזמנה לחתונה בנמל . כמה יפה. התחילה עונת החתונות. כמה טבעי לראות חבורת צעירים שמחה בנמל.

מרחוק חבורת צעירים מגיחה מהים. גם להם חלומות. חלומות תשושים. חבורת צעירים בלי משפחה, בלי עבר. יצאו לפני שנים מנמל גנואה באיטליה. אוניית "התקווה" עמוסה במעפילים, עושה את דרכה לארץ ישראל.

כמה טבעי שהים יהיה הרקע לכל זה. שהאוכל יוגש בשפע ושהיין ימזג כמו ים. ולאור היום זוג צעירים יקיים את הטקס לפי דרכו.

שתדעי לך, אומר לי סבא, השמחה שלנו הייתה גדולה מאוד. כי החלום שלנו עומד להתגשם. סידרו את פנים האונייה בקרשים עבור המיטות וניצלו את השטח עד הגובה. שכבנו כמו סרדינים.

היו אלף וארבע מאות מעפילים והמלחים האמריקנים נתנו פקודה לא לעלות לסיפון כי האנגלים חיפשו אותנו עם אווירונים. לצערנו משמר החופים גם מצא אותנו.

הם קרבו בספינות והחלו לנגוח בדפנות האונייה. אנשים נזרקו מצד לצד עד שהייתה סכנת נפשות ממשית. ניתנה פקודה להדוף בכוח את פלישת החיילים הבריטים לאונייה, לפרוץ דרך מצור המשחתות ולהגיע לתל אביב .

ירדנו לסירות הצלה והורו לחתוך את החבלים. נערכנו לצוותים, חילקו לנו אזבסט ופקדו להרים את הרימונים הבוערים מעל הסיפון ולהטילם בחזרה אל סיפוני המשחתות . זרקנו עליהם מכל הבא ליד, הכנו מבעוד מועד הרבה קופסאות שימורים וזרקנו אותם בשאגות.

הקרב על אוניית התקווה נמשך שעות רבות, רק סמוך לחוף תל אביב, הבריטים הצליחו להשתלט על האוניה, לא לפני שהתחילו תגרות ידיים.

העבירו אותנו לנמל חיפה וחיכנו שם כל הלילה . מבעד לאוניה ראינו את הר הכרמל , נוף יפה מאוד. הייתה לנו עוד איזו תקווה שאפשר מה שהוא לסדר ואנחנו נוכל להשתחרר. בסוף נודע שמעבירים אותנו למחנה בקפריסין. סבלנו טרם נגמר ואנו מקווים שעוד נגיע ארצה.

אני מביטה בנמל לאור הים. לאורך קו החוף, ביפו, סבל בלי חמלה.


פורסם ביומן, מסעות

יומן האחד במאי

1 מאי, 2007
8 תגובות

 

 

אני מתגעגעת אלייך, סבא, רשות הדיבור כולה שלך:

"כשהייתי אצל הנצלניק (מנהל) ,בתור אחראי מחסן העצים, אמרתי לו חבר הנצלניק אני רוצה לשאול אותך משהו. אז הנצלניק אמר לי לובה, בבקשה, תשאל. ואני אמרתי חבר נצלניק, אתה ביקשת אותי להביא שומר לילה. והיום השומר לילה, החבר יונה, הראה לי את התלוש משכורת שהוא קיבל וזה מעט מידי.

אז הנצלניק ביקש אותי לחכות קצת והלך למחלקת חשבונות והביא חוברת ושם היה כתוב המחירים של המשכורת. והנצלניק אמר לי שסטלין ולנין קבעו שזה המחיר של שומר. אז אמרתי חבר נצלניק, סטלין ולנין קבעו משכורת של שמונה שעות, אבל כאשר שומר מתחיל לשמור בארבע אחה"צ עד למחרת בשעה שמונה בבוקר, אז הוא שומר שש- עשרה שעות. המשכורת שהחבר יונה מקבל אין לו ממה להתקיים.

הנצלניק אמר לי לובה, גם לי לא מספיק המשכורת. ואני ידעתי מהבת דודה שלי פנינה, שהיא הייתה מזכירה וגם קופאית והיא ידעה כמה הנצלניק מקבל והיא אמרה לי שהוא מקבל משכורת טובה מאוד. ואני אמרתי לנצלניק שלפי דעתי, הוא צריך לשפר את המשכורת של יונה. כי הוא גם טלפוניסט ומקבל שיחות בערב ובבוקר ומעביר למזכירה פנינה. והנצלניק אמר לי שהוא יחשוב על זה וייתן לי תשובה מחר בבוקר.

למחרת, הוא ניגש אלי ואמר לי חבר לובה, נתתי היום הוראה למחלקת חשבונות, לתקן ליונה את המשכורת והוא יקבל מאחד במאי, נוסף למשכורת של שומר גם משכורת של עובד טלפוניסט. והנצלניק שאל אם אני מרוצה, אמרתי לו, כן ,תודה רבה. אבל, הוא אמר, אני לא מרוצה מהשומר יונה . הבאת לי אדם קפיטליסט! שהולך עם עניבה! אז אמרתי לו חבר המנהל, אצלנו בפולניה הלכו אנשים עם עניבות ,אפילו אם היו עניים. ויונה בקושי היה לו כסף לגמור את החודש.

ואני עדיין לא סיפרתי לו. חיכיתי עד שהוא יקבל את המשכורת. בראשון למאי שקיבלנו את המשכורת, ניגש אלי יונה ואמר לי לובה, קיבלתי החודש משכורת הרבה כסף, זה בטח טעות. אז אני אמרתי, לא יונה זו לא טעות, אני דיברתי עם הנצלניק. ואמרתי לו שאתה עובד שש עשרה שעות וגם טלפוניסט. ויונה אמר לובה, תודה רבה, עשית לי טובה.

ואני אמרתי, רק יש בקשה, שלא תבוא למשרד בעניבה. כי המנהל אמר שהבאתי שומר קפיטליסט. אז יונה אמר לי לובה, מחר אני בא לעבודה בלי עניבה!"


פורסם ביומן

בגן החיות בברלין

28 אפריל, 2007
3 תגובות

בגן החיות בברלין


פורסם בארנבות, מסעות

שעה עגולה

25 אפריל, 2007
5 תגובות

כשם שהעצב אינו בהזמנה כך הכתיבה אודותיו מאחרת תמיד. לסוגיית הקצב של העצב, אני נדרשת באופן דחוף. מנסה לדלג בינותיו, ולהדביק את הפערים ביני וביני.

כך הדלקתי נר לזכרה, שהייתה כציפור בצילו של הזיכרון. זו השומעת חדשות כל שעה עגולה, גם אחרי עשרים שנה, מנסה להדביק את קצב הנופלים ובוכה. בחרה לה יום למות בו. כאילו שלא ידענו שחיה בצל הזיכרון, הלכה גם היא ביום הזה.

השנה הייתה הצפירה ארוכה. מניתי אותה ואותה ואותה. לא הייתי עצובה, רק יגעה מאותה שעה עגולה.


פורסם בנאלמת, תרבות

ברלין מטלטלת

18 אפריל, 2007
6 תגובות

 

 

 

 

היער השחור

מאז שהשוויצרים התנכלו למיכאל בגבולם, הוא מפחד לטעות ולהגיע לבאזל. התנכלות מדורי דורות. היער השחור לימיננו וקלאסיקות גרמניות ברדיו המקומי. כשהייתי ילדה לא עמדתי את יופיו של היער הזה.

חג הפסחא

אנו נוסעים בדרך הרומנטית ועוצרים ברוטנברג. לי היא נראית כעיר הצעצועים. כל הכיכרות עמוסות ביצים צבעוניות. ומהחלונות מקפצים ארנבים ומפצחי אגוזים. הנה ישו מחרסינה שוב יורד מהצלב, ואמו שוב בוכה למרגלותיו.

כיכר בוימר

פסלי גטה ושילר ניצבים כענקים מעל הכיכר. צופים ברוב הוד על מוזיאון הבאוהאוס. ליצנים עצובים חגים בכיכר העיר הרומנטית. מישהו כאן שמר על המאה השמונה עשרה. שני סוסים שחורים מתאמצים במשיכת חבורת עבי בשר. הנה משפחה חמודה מקבלת בירה. שני ליטר לאבא, שני ליטר לאמא ושני ליטר לילדה הקטנה.

ברלין מטלטלת

המענטש הירוק ברמזור אלגנטי, יוצא לדרך בכובע כסבא ברחובות ברלין. צועד בין בתי הקפה. אחר ישב ויזמין עוגה. הו ברלין, הוא אומר. מישמש אקלקטי. תטעמי, הוא אומר. קשטי באפור ובקור, בכפתורים צבעוניים. ברלין מטלטלת. מרגשת. שבוע שלא כתבתי מילה. חלום בלהות. עיר של שכבות.

בחורה יפה ושחורה מחייכת אלי בשירותי הנשים. מאיפה את? היא שואלת. את אוהבת את ברלין? כדאי לך לבוא בקיץ? את תבואי שוב בקיץ? היא מלטפת את שערי.

ערב יום השואה

בטיסת אל- על איש לא מוחה כפיים לגלגלי המטוס היורדים על המסלול. מוזר. נחיתה בישראל תמיד עושה לי דמעות בעיניים. הרגל מדורי דורות. המענטש הירוק משחק איתי בסימבול. נחתת בישראל, הוא לוחש, בערב יום השואה.


שפה משותפת: בדרך מפריז לברלין

6 אפריל, 2007
4 תגובות

בוקר קריר בשוק. מוכר היין מתחיל לשתות מוקדם. הוא נראה עליז למדי. "נראה שאתם מתכננים פיקניק", הוא אומר וצוחק לעצמו. ורתר מתעקש שהוא יקנה את הגבינה, כי לו יש שפה משותפת איתם. האומנם? אני מוצאת את עצמי מבינה אותם בקלות. הם מצידם עוצרים ושואלים אותי שאלות. "מדמוזל, איך מגעים לרחוב דקארט? מדמוזל, איך מגעים לרחוב פסקל ?" משונה. אני נפרדת מהרחובות שעל דרכם ידעתי להשיב. מהמקום שהיה לי לרגע חלום.

בתחנת המטרו האחרונה בפריז, תזמורת כלי נשיפה ומיתר מנגנת מנגינה נוגה. אנו חולפים על פניה ביעף, אך פתאום נעצרים באחת, כאדם אשר נקרא בשמו.

הם מנגנים את "התקווה", כולל שירת המילים. אנחנו מביטים זה בזה. "לא יאמינו לך" אומר מיכאל, "התקווה במטרו בפריז, כמה שטעטל אפשר להיות?". המציאות עולה על החלום.

עין לציון צופייה, אך כבר צהריים ואנו נוסעים בחבל השמפניה. עוצרים בקתדרלה ברימס: צלילי עוגב. מתבוננים בויטראז'ים של שאגל. הדרך קסומה. נעצור במטץ ושטרסבורג.

בכפרים הקטנים שמסביב בולי עץ להסקה בחצרות הבתים. אנשי המקום מחייכים לשלום. מרחבים אין סופיים וגדמי כרמים שלא בעונתם.

כעת אנו בדרך הריין. בצד הנהר כבשים טובות רועות באחו. נראה לי שגם אותן אני מבינה. יש לנו שפה משותפת.


לתאורן העיר

3 אפריל, 2007
3 תגובות

תודה לשמש הבאה לבקר ביום א' בפריס. לשוק הנמלא אנשים ומוסיקה. תודה למאפים שנאפו באופן מושלם. למרכז פומפידו שהיה בחינם.

בדמדומים בבית הקפה שני פריסאים משחקים שחמט. סליחה, הם פונים למיכאל "אתה יכול להעביר לכל אחד מאיתנו מהלך". מיד הוא מעביר. מהלך אחד ללבן, מהלך אחד לשחור. שרירותי. מרסי. מרסי.

ערב ליל הסדר בפריס. כמה יפה הליל. העיר אינה מספרת בסיפור יציאת מצרים. היא שקטה וריקה מאדם. עמודי הלובר ניצבים בדממה וכל הפסלים אומרים שירה. הומלס ישן בין העמודים. הנה הוא רץ לבן באפלה ומאיים על הצריח השחור.


המחבק מנוטרדם

1 אפריל, 2007
5 תגובות

בחדרי הקטון, בפריס, רוח קרה מנשבת דרך החלון. מיכאל וורתר חוזרים עם בגט, פרומאז', נקניק ובקבוק יין. עוד יום כזה, והפכתי לפרומאז'.
בשוק יום שבת ורתר מתאהב במוכרת הלחם. הוא עוקב אחריה ומתכנן לתת לה מכתב. בקתדרלת נוטרדם מסתובב בחור צרפתי ומחזיק שלט: "חיבוקים חינם". פריזאיות בעקבים גבוהים וצעיפים מתנופפים פוסעות ברחוב. פפטייר עומד בקור נהר הסיין ומפעיל בובה על חוטים לצלילי שיר אהבה. יפניות חמושות מצלמה מתנפלות על המחבק מנוטרדם. אזמרלדות קטנות רוצות חיבוק. גם פריזאיות גבוהות רוצות. מי יחבק את מוכרת הלחם?

ברחוב מדאם דה סבינייה. מסתובבת המדאם מאז המאה השבע -עשרה, אשה של מילים. בין חדרי הטרקלין היא פוסעת נסערת על רצפת העץ לאור נרות. נעצרת לרגע מביטה בויטראז'ים. נאנחת מתחכום היתר שבכתיבת מכתבים ואוכלת פרומאז'.


חיה בשטעטל בפריס

31 מרץ, 2007
14 תגובות

ימים אני אומרת לו:"ורתר אל תשכח להביא את המחשב הנייד לפריס. הכי חשוב אל תשכח את המחשב. אומנם חופשה אבל כתיבה היא אוויר".

היו הייתי חיה בשטעטל. בחורה עם מחשבות מוצנעות. ביום בהיר אחד, הפכו חיי לדוקומנטרי.

הבוקר אני טסה לפריס. מבוהלת מתחזית מזג האוויר הצופה לי שש מעלות, אני מתלבשת חם , חם מידי. כבבושקה של בגדים אני מגיעה לשדה. אני מוכנה. אלפיים שנות גלות ואנחנו עדיין בישראל.

לילה שלם אני לא ישנה. מחזיקה את הדרכון הישראלי, ותמונתי המוזרה מחייכת לי מתוכו. בבושקה עייפה מתישבת בכורסא בבית הנתיבות.

ורתר יושב ומסיים לכתוב מאמר ברגע האחרון , שולח ומביט בי. רוצה את המחשב הוא אומר. מיד אני מתנפלת עליו ופותחת את הדואר. ופתאום שממה. מה? איפה הן? אני מביטה בורתר המומה. מה? האותיות העבריות. אה, זה מחשב שקניתי בארה"ב. אבל..ביקשתי. ורתר! אבל דיברתי..זה בלוג עברי. לא ידעתי שרצית את המחשב בשביל זה…אפילו פעם אחת לא שאלת אותי אם יש לי עברית..

אבל ביקשתי..

אני מביטה בשעון, חצי שעה לטיסה. אני לא יכולה בלי אותיות! את היסטרית, אומר לי מיכאל שלי. אני אכתוב לך אותן. אבל אני כבר לא שומעת. לוקחת את התיק ומתחילה לרוץ

מסביב כולם קונים במרץ ספרי טיסה ומשקאות…איפה הן יכולות להיות..אני רוצה את האותיות שלי. בין מכשירי הכתיבה והספרים? תכשיטים? קפה וממתקים? מכשירי חשמל…מחשבים..הו! אני רצה אל עבר דלפק המחשבים

דרך הזכוכית אני רואה סט מדבקות אנגלי-ערבי-עברי. מאושרת אני מצביעה עליו. "את המדבקות" אני אומרת. מה? שואלת הקופאית, מה את רוצה. את המדבקות למקלדת. איפה זה? היא שואלת במבט אטום. "נו, כאן! יש לי טיסה, אני מצביעה על דופן הדלפק שמתחתיה. "ציון, איפה המדבקות?". היא צועקת. כאן אני מצביעה. ומלטפת אותן מעבר לזכוכית. "סימה, איך מוצאים משם את האותיות"?

חמישה דולר על האותיות שלי בהצגת כרטיס עליה למטוס

חוטפת אותן ורצה לשער הטיסה. עכשיו אני במטוס, מדביקה את האותיות למילים. לתדהמתו של ורתר.

שלום לך פריס, עתה נפגש פנים אל פנים, את ואנוכי!


בחדר הכושר

22 מרץ, 2007
4 תגובות

למה את אף פעם לא כותבת עלינו, רטנו לעברי בחדר הכושר. ובאמת, למה אסתיר זעתי? מדוע אפסח על המקום בו אבוא להשהות את הדעת, למען ישכח ישבני ותדבק בטני לחיקי.

הנה אספר את קורות הזקן לימני, המהלך בהליכון ומספר לעצמו סיפורים ובקול. אכן, תמיד אהבתי מספרי סיפורים. "מחכים לך" הוא צועק לעברי, נעצר במקום ונשמט לאחור.

וכי למה נצחק על המספר לעצמו ובקול. הרי הוא מביא עימו מסורת אפית עתיקה. וכי מה אעשה כאן אני, אם לא אספר לעצמי ובקול. תמיד אהבתי מספרים. רבים מהם בני שבעים ומעלה היו מתיישבים לצידי דרך קבע באוניברסיטה, ומרתקים את אוזני בנפלאות קום המדינה. באיזה ראדאר פלאי מזהה המספר את מאזינו?

כאן מסביב הארנבים והארנבות, מפמפמי השרירים ואוכלות החסה, אינם ציוריים כלל. אולם תמיד אוכל לסמוך על סיפוריה של גברת משיגנע, הצורחת אותם לפלאפון שלה, בניגוד מוחלט לחוקי ההליכון והעור התוף מאוד. כהרגלה היא פוצחת בזעקות שבר על בעלה, ואז על העורך דין. כשתסיים תלך ותשפשף את פניה בסבון, כה חזק, אולי הפעם ימחקו תוויה מהמראה.

וכיצד אבכה על המנקה סביב, שאינה דוברת מילה עברית, המתגנבת לחדר הספינינג ושם רובצת בחלוקה על האופניים. מה אומר עליה, היושבת בחדרון עמוס גלילי נייר וצופה בעשרות נשים ערומות, החולפות על פניה יומיום ולא אומרות לה שלום.

אולי באמת מה שלא ניתן לדבר אודותיו, אודותיו יש לשתוק.


פורסם בארנבות, תרבות
« העמוד הקודםהעמוד הבא »

    לוח שנה

    יולי 2017
    א ב ג ד ה ו ש
    « ינו    
     1
    2345678
    9101112131415
    16171819202122
    23242526272829
    3031