חיה בשטעטל

תוף הפח

9 אוקטובר, 2007
11 תגובות

 

ההוסטל הסביר פנים ופקיד הקבלה נהג לסיים את משפטיו בצחקוק עצבני וליטוף קל של האורחים. "ישראל אה, את המילה שלום אני יודע לומר…בשל הפסטיבל יש לי חדר לשניים עשר. מחר בבוקר תבואו שוב".

 

כוכים כוכים, עשויי פח מכל צדדיהם, ציפו לנו במעלה המסדרון. ובכוכי מיטה צרה וארונית ברזל.
זחלתי אל המיטה והדלקתי מנורת פלורסנט קטנה. אור יקרות כחול שטף את קוביית הפח ויכולתי לעצום את עיני ולחוש את תנודות קרון הרכבת וטלטלת גלי הים.
יד עייפה לכיוון הארונית השיבה חריקת ברזל. דלת הארונית חבטה בדופן התא והשמיעה רעמת פח אדירה. קפצתי בבהלה.

 

גרמני מקועקע ומנומס נכנס לחדר וביקש, ביטה, להדליק לרגע את האור. כשהתכופף לסדר את תיקו השמיע הפח לעברו רעמה איומה.

 

ככה זה לישון בתוך תיבת תהודה, חשבתי. אני בתוף הפח. הגרמני הביט בי במבט מוזר ובלי להזהיר, ביטה, נרדם בנחירות זרות ובערום מלא.

כששכבתי בתוך הקקופוניה האנסטרומנטלית , חשבתי על החיים בתוך תיבות תהודה. ועל מי שרעמות הן חייו. שקט אינו עניין של מה בכך.

מודעות פרסומת

שוקולטרי

5 מרץ, 2007
9 תגובות

 

 

 

שלושה אנשים נכנסים לשוקולטרי. שלושה אנשים יפים. כמה יפה השוקולטרי, פרלינים קטנים מונחים על מדפים בהקפדה. שוקולד מריר, שוקולד קראנץ, שוקולד לבן. חבילות שוקולדים תלויים מהתקרה. ריח חזק של תענוג באוויר.

שלושה אנשים רוצים קפה. שלום, איזה קפה יש לכם? הם שואלים לתומם. "מה זאת הפלצנות הזאת", אומרת גברת פלצות מאחורי הדלפק. "כשאני הייתי בגילכם שתיתי נס-קפה". טוב זו הייתה תקופה אחרת… הם מהמהמים. טוב אני רוצה מקיאטו אומר אחד מהם. "מה? מה זאת הפלצנות הזאת?" אומרת גברת פלצות, "תגיד קצת אספרסו, קצת חלב. ומה רוצה "הנערה" היא מצביעה עלי. או שמא את גברת או מלכת אסתר.."

שלושה אנשים על עוגת שוקולד מריר וגברת פלצות אחת בדרום העיר. הרשו לי להציג אותם. הרשו לי להציג אותה. הרשו לי לדון לרגע במושג הפלצנות. אם למושגים יש בית, לפלצנות יש בית משוקולד. בית עם ריח חזק של תענוג באוויר.

הלילה הרשו לי לחלום. בחצות סוגרת גברת פלצות את השוקולטרי. כשתצא תלך בעקבות פירורי הלחם הקטנים. ועורבי השדרה ילקטו אותם, פירור אחר פירור. כשתגיע לביתה הלא פלצני ותשב לקרוא את ספריה הלא פלצניים, יופיעו ילדיה, הנזל וגרטל וביחד הם יוכלו לראות טלוויזיה לא פלצנית.

אולם, עם שחר, תעמוד גברת פלצות ותקרא לעורבים. אט אט יחזירו לה את פירורי הלחם, פרור אחר פרור, יקבצו חזרה לפרוסה. וגברת פלצות תמרח עליהם שוקולד השחר.


יוגה

28 פברואר, 2007
15 תגובות

 

 

 

הבוקר אני מוצאת את עצמי עושה יוגה עם חברותי הגרציות. שמש שימחה את פנינו ולכן יכולנו לעלות לגג הבניין הישן, ועץ וציוציו בישרו כי…היתכן? רגע של שקט בעיר ההומה. בעודי, מגלה את קיומן של כפות רגלי הננעצות באדמה, אני מבינה עד כמה חשובות הרגליים האלו שעל הקרקע.

גליה, מורתי המעולה ליוגה, אומרת לי לפשוט את ידי אל העננים. ולהתכונן לתנוחת הלוחם. אני שולחת את ידי ומבטי נתקל בבניין היטק אדיר זכוכית. לא תוכל לו הלוחמת. בעוד המילים מבקשות ממני לנשום אל תוך חוליות הגב. אני רואה את נצנוצי אורות חדרי המשרדים, נדלקים לבוקר של ניאון. מאות זוגות עיניים עובדות נשלחות אלי מבין החלונות הקטנים. היי את, איזו מין לוחמת את?

 


פורים שפיל

25 פברואר, 2007
4 תגובות

 

 

לילה הכול ישנים, רק אני מלטפת את תחפושת מלכת הלילה שלי. השמלה השחורה וכוכבי השמים, כתר הירח. וכך בכל שנה בפורים הייתי עוטה את תחפושת מלכת הלילה באור ובגשם.  היה זה אך רמז לשנות הערוּת האין סופיות שעוד יבואו. לנדודי השינה. לציפורי הלילה בשמלתה ולציפורי השיר הנשמעות עם בוקר.
השנה, כבכול שנה, אני עומדת מול חנות תחפושות ועוברת על הסחורה. כלבלבה, נמרה, שפנפנה. פעוטות זוחלים על הרצפה. זוג אימהות עומדות ומתפעלות מתחפושת השוטרת: מתוחה על בובה בתנוחה מפתה, חולצת לטקס כחולה וחצאית מיני סטן קצרצרה. חג פורים אכן חג גדול ליהודים. למען תדע כל אם עבריה לחפש את בתה לזונה.
ניגש ילד כבן שמונה ומשך את חצאית הבובה. החל בודק היטב את אבריה המדומיינים. בסקרנות ובנחישות. האמהות צחקקו במבוכה. למרות שאין סיבה למבוכה. מבוכה היא בילד שאמר "המלך ערום". כיום, הוא ערום בודאי. ואף מחכה לנסיכה שתתפשט כבר. מבוכה היא בילד שצעק "זאב זאב". בודאי. הוא מחכה לנמרה שתתפשט כבר. למבוכה אין מקום, יש לה תחפושת.

 


ובתוך הפסנתר

13 פברואר, 2007
10 תגובות

 

"שלום", אני מצטרדת, "בזמנו אמרת לי שאתה מוביל גם פסנתרים". "נכון, מתי את צריכה?". "…אממ עכשיו". "טוב אני בא". "מה?"

גחמות הן דבר מגונה. אולם הפסנתר הרוסי שעדיין לא הובלתי לשטעטל, איננו גחמה. הוא מורשת. וכיאה למעמד, תוך שעה עמד לו ברחוב פסנתר, מרופד בשמיכת פוך.

ובתוך הפסנתר, ילד ישן, ילד ישן…

המובילים מישה, סלבה וולדימיר הם גברים חסונים. כל מדרגה של ארבע מאות הקילו האלה, בדרך לקומה הרביעית, עלתה לי בהתקפי חרדה קטנים.

היסטרית התרוצצתי בין החדרים, כחולדה חקרנית בקופסא. לבסוף הונח הפסנתר בהתנשפות בכניסת הבית. זה "אוקטובר האדום, פסנתר שלך…" אמר לי מישה. "כן כן, תשתו תשתו" מזגתי להם כוסות פטל… מהפכה.

מישה, סלבה וולדימיר הם פסנתרנים. מביטים בפיינינה . מביטים בי. רק הסוכר מנחם.

"תודה רבה גיברת". סיים ולדימיר את עוגיות החמאה, וסגר את הדלת.

אני מתקרבת אל הילד הישן, במשקל 400 קילו. מרחרחת אותו בחשדנות. מנגבת את האבק. פותחת בזהירות.

דו.

ילד יפה, גדול מידי למרחב. גחמות הן דבר מגונה. אולם הפסנתר הרוסי שהגיע לשטעטל איננו גחמה.
הוא מורשת.


ספת היהודיה הנודדת , פרק ב

30 דצמבר, 2006
תגובה אחת

"ועכשיו כשאתה כבר שוכב על הספה, איך אתה מרגיש? – מפריעות לי שערות הכלבה הלבנות, נדבקות." הוא הרשה לי להיכנס. בית ישן בנחלת בנימין, מסדרון צר וארוך, מסומן בשתן כלבה. חדר שינה קטן, הפוך. יש אנשים שמובילים אותי לתפוס את מקום המטפלת. יש בתים שמסמנים את הדרך בשתן. הנוף מהחלון נדמה כציור של יוסל ברגנר. ישנם חפצים שקמים לתחייה. הבית שהייתי בו אתמול זקוק לתיקון. הבן אדם שפגשתי בו זקוק לאהבה. הכל יהיה בסדר, אני אומרת לו, רק בלי כל הלחץ הזה, דיבור ארוך, שלא עוצר לנשום, מילים על מילים, רק לא להקשיב. חרדה איומה. מה זה? מאיפה אספת את כל זה?

אופנת הבלגן מולידה את ילדי הרעב. הרעב לתשומת לב, הרעב לבלגן. ניתן למצוא לו הדים אפילו במספרה השכונתית. שם העין הבוחנת, הסורקת תביט בי ותאמר: "מה זה את מסתרקת? לא,לא בואי נלמד אותך לנגב את השיער בלי ידיים, להיות טבעית כמו אחרי לילה, כמו אחרי מרדף. בואי נארגן אותך להראות כמו ילדת רעב, תאכלי מנת פלאפל ביום, קחי כסף לפסיכולוג, תחזרי אחרי שעה, נקצץ לך את הפוני עוד קצת". אני יוצאת לאוויר הפתוח, בשיער מנופח, מעבירה בו אצבעות מהירות, מלטפות. מתבוננת בשדרת עצים ויודעת שהתיקון מתחיל בדבר מאוד פשוט: סדר. סדר בחפצים, סדר במחשבות, סדר ברגשות. אחר כך אהבה.


פורסם בעיצוב, תרבות

ספת היהודיה הנודדת

28 דצמבר, 2006
5 תגובות

לא מזמן עברתי לשטעטל. ארזתי מיני מיטלטלים וביניהם ספה ישנה. הייתה זו ספה חומה עם כתמי שמש,
אשר זכתה להיכנס ראשונה לדירה הריקה. עליה ישבתי ובהיתי בחלל הריק, מדמיינת איך יראה ביתי החדש. בעודי יושבת היה נדמה לי שהבית סביבי הולך ומשתפץ. כשקמתי זהר הבית ורק הספה נותרה זכר לנדודים.

כשבקרתי בתערוכת "מאה שנה לבצלאל" צדה את עיניי ספה קטנה, במחלקה לעיצוב תעשייתי. "הספה נפתחת ומתקפלת", הסבירה הבחורה שעשתה אותה. "יוצא מתוכה שולחן אוכל קטן", אמרה והדגימה.."וכן ניתן לקנות חלקים מתחלפים בצבעים שונים בכדי להרכיב אותה, היא ניתנת לאריזה בקלות, נכנסת לכל מכונית". ספת היהודיה הנודדת, אמרתי. "מה?" שאלה המעצבת. לא כלום , לא חשוב. בחדר השני גיליתי כיסא מחובר לחלון. כשסוגרים את התריס נוצר מסעד הכיסא. ואם ארצה לשבת ליד החלון הפתוח?!

הפרקטיות עוררה בי עצבות. מרוב ניסיון לחסוך מקום, נוצרת הרגשה שאם אצא מהחדר תיפתר הבעיה. עיצובי הבית של שנת 2006 אינם מותירים לי מקום. הכל מוכן לאריזה, לקיפול, מוכן מיד לעזיבה. אף ספה לא רוצה להישאר, להתחייב, לחתום חוזה. ספה שמעקמת את האף על נישואין. על אהבה. ספה קרה. לא מוכנה לדבר על רגשות.


פורסם בעיצוב, תרבות

    לוח שנה

    נובמבר 2017
    א ב ג ד ה ו ש
    « ינו    
     1234
    567891011
    12131415161718
    19202122232425
    2627282930