חיה בשטעטל

בכמה השעון?

23 אוקטובר, 2007
14 תגובות

היום את בת 26 ואת רוצה שעון בר מצווה. שעון קאסיו, הכי פשוט מפלסטיק, יש מנורה בצד, תלחצי, האור נדלק. גם את. השנים עוברות. האור עדיין נדלק. ממה? מהכול. וזה מה שחשוב. האור.

בתחנה המרכזית, אני מבטיחה לאדון שאחזור לקנות את השעון, אני רק עושה סיבוב. בטח תחזרי, הוא אומר, כמו שאבא שלי חזר, חיכיתי לו שנים.
אל תגיד ככה, אני אומרת לו ונועצת שיניים עצובות בשפה. אנשים…
פולטים את הכאב שלהם החוצה, ונסוגים בלי דעת. בלי לאמוד את עצמם. ככה זה בתחנה המרכזית. ביום ההולדת שלי. והשעון.

ברחוב רבי עקיבא, אשה שחורה בבגדים אפריקאים מתקדמת לעברי. היא נושאת מנשא לראשה ועליו מונח צג מחשב גדול. אני פערתי את הפה והיא חייכה. אל תאמינו. אבל זה המחזה הכי מדהים שראיתי בגיל 26. דמות, אמירה נוקבת, מעברים. פשוט כתבה את עצמה, בהליכה.

חזרתי לאדון, אז בכמה השעון? כמה שכתוב, הוא מביט בי כאילו ראה אותי בפעם הראשונה, שכח אותי. אני דווקא חזרתי, רציתי לומר. יש לי רק את השטר הזה. נופפתי. הוא הביט בי בחוסר משמעות, והנהן.

מודעות פרסומת

תוף הפח

9 אוקטובר, 2007
11 תגובות

 

ההוסטל הסביר פנים ופקיד הקבלה נהג לסיים את משפטיו בצחקוק עצבני וליטוף קל של האורחים. "ישראל אה, את המילה שלום אני יודע לומר…בשל הפסטיבל יש לי חדר לשניים עשר. מחר בבוקר תבואו שוב".

 

כוכים כוכים, עשויי פח מכל צדדיהם, ציפו לנו במעלה המסדרון. ובכוכי מיטה צרה וארונית ברזל.
זחלתי אל המיטה והדלקתי מנורת פלורסנט קטנה. אור יקרות כחול שטף את קוביית הפח ויכולתי לעצום את עיני ולחוש את תנודות קרון הרכבת וטלטלת גלי הים.
יד עייפה לכיוון הארונית השיבה חריקת ברזל. דלת הארונית חבטה בדופן התא והשמיעה רעמת פח אדירה. קפצתי בבהלה.

 

גרמני מקועקע ומנומס נכנס לחדר וביקש, ביטה, להדליק לרגע את האור. כשהתכופף לסדר את תיקו השמיע הפח לעברו רעמה איומה.

 

ככה זה לישון בתוך תיבת תהודה, חשבתי. אני בתוף הפח. הגרמני הביט בי במבט מוזר ובלי להזהיר, ביטה, נרדם בנחירות זרות ובערום מלא.

כששכבתי בתוך הקקופוניה האנסטרומנטלית , חשבתי על החיים בתוך תיבות תהודה. ועל מי שרעמות הן חייו. שקט אינו עניין של מה בכך.


תיקון ליל שבועות

24 מאי, 2007
5 תגובות

 

 

 

נשב בחברותא ונלמד תורה כל הלילה. מה אתקן ומה יתוקן לא אדע, אולם תמיד אהבתי תלמידי חכמים.

נשב בשכונה נידחת, שכניה זרים, בעיקר לעצמם. ונדרוש בפסוק בראשית "ויהי אור". קול צרחות מהשכנים, קול שבירת בקבוקים. נביט אחד בשני , אולי נקרא למשטרה? ממנה ודאי לא יבוא תיקון.

שני שוטרים מפוחדים מלחששים בחדר המדרגות, מאירים בפנסים, על דירת השכנים, מחפשים את ה "תוהו והוו". שקט מעיק נשתרר. עצרו בחורה תמוהה ברחוב לתחקיר, גם ממנה לא תצא תורה.

הרבה מדי יש לתקן, אני כבר מבינה. ביטול תורה, הם אומרים, ביטול תורה. הרבה מידי יש לתקן, ואת לא מבינה. הזמן קצר, והמלאכה משונה. לפנות בוקר נקרא את שיר השירים. ואני חושבת על מה בין תורה לשירה. כשם שידעו כי עסקו הלילה בתורה, כך ידעתי אני כי עסקתי בשירה.


שעה עגולה

25 אפריל, 2007
5 תגובות

כשם שהעצב אינו בהזמנה כך הכתיבה אודותיו מאחרת תמיד. לסוגיית הקצב של העצב, אני נדרשת באופן דחוף. מנסה לדלג בינותיו, ולהדביק את הפערים ביני וביני.

כך הדלקתי נר לזכרה, שהייתה כציפור בצילו של הזיכרון. זו השומעת חדשות כל שעה עגולה, גם אחרי עשרים שנה, מנסה להדביק את קצב הנופלים ובוכה. בחרה לה יום למות בו. כאילו שלא ידענו שחיה בצל הזיכרון, הלכה גם היא ביום הזה.

השנה הייתה הצפירה ארוכה. מניתי אותה ואותה ואותה. לא הייתי עצובה, רק יגעה מאותה שעה עגולה.


פורסם בנאלמת, תרבות

ברלין מטלטלת

18 אפריל, 2007
6 תגובות

 

 

 

 

היער השחור

מאז שהשוויצרים התנכלו למיכאל בגבולם, הוא מפחד לטעות ולהגיע לבאזל. התנכלות מדורי דורות. היער השחור לימיננו וקלאסיקות גרמניות ברדיו המקומי. כשהייתי ילדה לא עמדתי את יופיו של היער הזה.

חג הפסחא

אנו נוסעים בדרך הרומנטית ועוצרים ברוטנברג. לי היא נראית כעיר הצעצועים. כל הכיכרות עמוסות ביצים צבעוניות. ומהחלונות מקפצים ארנבים ומפצחי אגוזים. הנה ישו מחרסינה שוב יורד מהצלב, ואמו שוב בוכה למרגלותיו.

כיכר בוימר

פסלי גטה ושילר ניצבים כענקים מעל הכיכר. צופים ברוב הוד על מוזיאון הבאוהאוס. ליצנים עצובים חגים בכיכר העיר הרומנטית. מישהו כאן שמר על המאה השמונה עשרה. שני סוסים שחורים מתאמצים במשיכת חבורת עבי בשר. הנה משפחה חמודה מקבלת בירה. שני ליטר לאבא, שני ליטר לאמא ושני ליטר לילדה הקטנה.

ברלין מטלטלת

המענטש הירוק ברמזור אלגנטי, יוצא לדרך בכובע כסבא ברחובות ברלין. צועד בין בתי הקפה. אחר ישב ויזמין עוגה. הו ברלין, הוא אומר. מישמש אקלקטי. תטעמי, הוא אומר. קשטי באפור ובקור, בכפתורים צבעוניים. ברלין מטלטלת. מרגשת. שבוע שלא כתבתי מילה. חלום בלהות. עיר של שכבות.

בחורה יפה ושחורה מחייכת אלי בשירותי הנשים. מאיפה את? היא שואלת. את אוהבת את ברלין? כדאי לך לבוא בקיץ? את תבואי שוב בקיץ? היא מלטפת את שערי.

ערב יום השואה

בטיסת אל- על איש לא מוחה כפיים לגלגלי המטוס היורדים על המסלול. מוזר. נחיתה בישראל תמיד עושה לי דמעות בעיניים. הרגל מדורי דורות. המענטש הירוק משחק איתי בסימבול. נחתת בישראל, הוא לוחש, בערב יום השואה.


לתאורן העיר

3 אפריל, 2007
3 תגובות

תודה לשמש הבאה לבקר ביום א' בפריס. לשוק הנמלא אנשים ומוסיקה. תודה למאפים שנאפו באופן מושלם. למרכז פומפידו שהיה בחינם.

בדמדומים בבית הקפה שני פריסאים משחקים שחמט. סליחה, הם פונים למיכאל "אתה יכול להעביר לכל אחד מאיתנו מהלך". מיד הוא מעביר. מהלך אחד ללבן, מהלך אחד לשחור. שרירותי. מרסי. מרסי.

ערב ליל הסדר בפריס. כמה יפה הליל. העיר אינה מספרת בסיפור יציאת מצרים. היא שקטה וריקה מאדם. עמודי הלובר ניצבים בדממה וכל הפסלים אומרים שירה. הומלס ישן בין העמודים. הנה הוא רץ לבן באפלה ומאיים על הצריח השחור.


המחבק מנוטרדם

1 אפריל, 2007
5 תגובות

בחדרי הקטון, בפריס, רוח קרה מנשבת דרך החלון. מיכאל וורתר חוזרים עם בגט, פרומאז', נקניק ובקבוק יין. עוד יום כזה, והפכתי לפרומאז'.
בשוק יום שבת ורתר מתאהב במוכרת הלחם. הוא עוקב אחריה ומתכנן לתת לה מכתב. בקתדרלת נוטרדם מסתובב בחור צרפתי ומחזיק שלט: "חיבוקים חינם". פריזאיות בעקבים גבוהים וצעיפים מתנופפים פוסעות ברחוב. פפטייר עומד בקור נהר הסיין ומפעיל בובה על חוטים לצלילי שיר אהבה. יפניות חמושות מצלמה מתנפלות על המחבק מנוטרדם. אזמרלדות קטנות רוצות חיבוק. גם פריזאיות גבוהות רוצות. מי יחבק את מוכרת הלחם?

ברחוב מדאם דה סבינייה. מסתובבת המדאם מאז המאה השבע -עשרה, אשה של מילים. בין חדרי הטרקלין היא פוסעת נסערת על רצפת העץ לאור נרות. נעצרת לרגע מביטה בויטראז'ים. נאנחת מתחכום היתר שבכתיבת מכתבים ואוכלת פרומאז'.


חיה בשטעטל בפריס

31 מרץ, 2007
14 תגובות

ימים אני אומרת לו:"ורתר אל תשכח להביא את המחשב הנייד לפריס. הכי חשוב אל תשכח את המחשב. אומנם חופשה אבל כתיבה היא אוויר".

היו הייתי חיה בשטעטל. בחורה עם מחשבות מוצנעות. ביום בהיר אחד, הפכו חיי לדוקומנטרי.

הבוקר אני טסה לפריס. מבוהלת מתחזית מזג האוויר הצופה לי שש מעלות, אני מתלבשת חם , חם מידי. כבבושקה של בגדים אני מגיעה לשדה. אני מוכנה. אלפיים שנות גלות ואנחנו עדיין בישראל.

לילה שלם אני לא ישנה. מחזיקה את הדרכון הישראלי, ותמונתי המוזרה מחייכת לי מתוכו. בבושקה עייפה מתישבת בכורסא בבית הנתיבות.

ורתר יושב ומסיים לכתוב מאמר ברגע האחרון , שולח ומביט בי. רוצה את המחשב הוא אומר. מיד אני מתנפלת עליו ופותחת את הדואר. ופתאום שממה. מה? איפה הן? אני מביטה בורתר המומה. מה? האותיות העבריות. אה, זה מחשב שקניתי בארה"ב. אבל..ביקשתי. ורתר! אבל דיברתי..זה בלוג עברי. לא ידעתי שרצית את המחשב בשביל זה…אפילו פעם אחת לא שאלת אותי אם יש לי עברית..

אבל ביקשתי..

אני מביטה בשעון, חצי שעה לטיסה. אני לא יכולה בלי אותיות! את היסטרית, אומר לי מיכאל שלי. אני אכתוב לך אותן. אבל אני כבר לא שומעת. לוקחת את התיק ומתחילה לרוץ

מסביב כולם קונים במרץ ספרי טיסה ומשקאות…איפה הן יכולות להיות..אני רוצה את האותיות שלי. בין מכשירי הכתיבה והספרים? תכשיטים? קפה וממתקים? מכשירי חשמל…מחשבים..הו! אני רצה אל עבר דלפק המחשבים

דרך הזכוכית אני רואה סט מדבקות אנגלי-ערבי-עברי. מאושרת אני מצביעה עליו. "את המדבקות" אני אומרת. מה? שואלת הקופאית, מה את רוצה. את המדבקות למקלדת. איפה זה? היא שואלת במבט אטום. "נו, כאן! יש לי טיסה, אני מצביעה על דופן הדלפק שמתחתיה. "ציון, איפה המדבקות?". היא צועקת. כאן אני מצביעה. ומלטפת אותן מעבר לזכוכית. "סימה, איך מוצאים משם את האותיות"?

חמישה דולר על האותיות שלי בהצגת כרטיס עליה למטוס

חוטפת אותן ורצה לשער הטיסה. עכשיו אני במטוס, מדביקה את האותיות למילים. לתדהמתו של ורתר.

שלום לך פריס, עתה נפגש פנים אל פנים, את ואנוכי!


בחדר הכושר

22 מרץ, 2007
4 תגובות

למה את אף פעם לא כותבת עלינו, רטנו לעברי בחדר הכושר. ובאמת, למה אסתיר זעתי? מדוע אפסח על המקום בו אבוא להשהות את הדעת, למען ישכח ישבני ותדבק בטני לחיקי.

הנה אספר את קורות הזקן לימני, המהלך בהליכון ומספר לעצמו סיפורים ובקול. אכן, תמיד אהבתי מספרי סיפורים. "מחכים לך" הוא צועק לעברי, נעצר במקום ונשמט לאחור.

וכי למה נצחק על המספר לעצמו ובקול. הרי הוא מביא עימו מסורת אפית עתיקה. וכי מה אעשה כאן אני, אם לא אספר לעצמי ובקול. תמיד אהבתי מספרים. רבים מהם בני שבעים ומעלה היו מתיישבים לצידי דרך קבע באוניברסיטה, ומרתקים את אוזני בנפלאות קום המדינה. באיזה ראדאר פלאי מזהה המספר את מאזינו?

כאן מסביב הארנבים והארנבות, מפמפמי השרירים ואוכלות החסה, אינם ציוריים כלל. אולם תמיד אוכל לסמוך על סיפוריה של גברת משיגנע, הצורחת אותם לפלאפון שלה, בניגוד מוחלט לחוקי ההליכון והעור התוף מאוד. כהרגלה היא פוצחת בזעקות שבר על בעלה, ואז על העורך דין. כשתסיים תלך ותשפשף את פניה בסבון, כה חזק, אולי הפעם ימחקו תוויה מהמראה.

וכיצד אבכה על המנקה סביב, שאינה דוברת מילה עברית, המתגנבת לחדר הספינינג ושם רובצת בחלוקה על האופניים. מה אומר עליה, היושבת בחדרון עמוס גלילי נייר וצופה בעשרות נשים ערומות, החולפות על פניה יומיום ולא אומרות לה שלום.

אולי באמת מה שלא ניתן לדבר אודותיו, אודותיו יש לשתוק.


פורסם בארנבות, תרבות

ראה ערך: יגון

20 מרץ, 2007
2 תגובות

פעם, בקורס ליידיש, ראיתי בחור עצוב אחד. הוא חייך, ואני לא יכולתי להפסיק לחשוב, למה אתה עצוב כל כך? פעם, פגשתיו ברחוב, כשחייך חשבתי, חיוכו יפה אך מה פשר היגון? כך במשך שנה, אולי שנתיים. פעם, כלומר היום, גלגלתי את שמו ויגונו נפרס לחיקי באחת, נשפך מהמחשב ועלה על גדותיי. הוא קצת דומה לה חשבתי. וחיוכה היה ליגונו.


העמוד הבא »

    לוח שנה

    נובמבר 2017
    א ב ג ד ה ו ש
    « ינו    
     1234
    567891011
    12131415161718
    19202122232425
    2627282930