חיה בשטעטל

בכמה השעון?

23 אוקטובר, 2007
14 תגובות

היום את בת 26 ואת רוצה שעון בר מצווה. שעון קאסיו, הכי פשוט מפלסטיק, יש מנורה בצד, תלחצי, האור נדלק. גם את. השנים עוברות. האור עדיין נדלק. ממה? מהכול. וזה מה שחשוב. האור.

בתחנה המרכזית, אני מבטיחה לאדון שאחזור לקנות את השעון, אני רק עושה סיבוב. בטח תחזרי, הוא אומר, כמו שאבא שלי חזר, חיכיתי לו שנים.
אל תגיד ככה, אני אומרת לו ונועצת שיניים עצובות בשפה. אנשים…
פולטים את הכאב שלהם החוצה, ונסוגים בלי דעת. בלי לאמוד את עצמם. ככה זה בתחנה המרכזית. ביום ההולדת שלי. והשעון.

ברחוב רבי עקיבא, אשה שחורה בבגדים אפריקאים מתקדמת לעברי. היא נושאת מנשא לראשה ועליו מונח צג מחשב גדול. אני פערתי את הפה והיא חייכה. אל תאמינו. אבל זה המחזה הכי מדהים שראיתי בגיל 26. דמות, אמירה נוקבת, מעברים. פשוט כתבה את עצמה, בהליכה.

חזרתי לאדון, אז בכמה השעון? כמה שכתוב, הוא מביט בי כאילו ראה אותי בפעם הראשונה, שכח אותי. אני דווקא חזרתי, רציתי לומר. יש לי רק את השטר הזה. נופפתי. הוא הביט בי בחוסר משמעות, והנהן.


קרח

5 אוגוסט, 2007
11 תגובות

אין לי תבנית לקרח בקיץ חסר רחמים. רחוב מהביל על המרכז המסחרי. מוכר נוטף על החנות, הכל בה דולר. 

תבנית גמישה לקרח, בבקשה. תאמיני לי, אומר המוכר, אין כמו התבניות פלסטיק של פעם. אבל אף פעם לא יוצא מהם כלום. תראי, הוא מדגים, את לוקחת את זה ודופקת את זה על השיש. אני מפחדת מהרעש… תאמיני לי, אין לך ממה, תראי הוא מכה על השולחן עם התבנית הריקה, וקוביות של פעם נשברות על הזכוכית. את רואה, קצת רעש והקרח בחוץ.

לא אוהבת את הרעש, תן לי תבנית גמישה בצורת תלתן. אה, בחורה רומנטית, הוא מתעקש על הפלסטיק, תשימי מגבת, ככה לא תשמעי, הוא מכה על השולחן.

עתה יש לי תבנית לקיץ חסר רחמים. והכל מהביל ונוזל ודולר אחד פחות. אסתגר מהשמש הזו כקרח תלתני נעשה בתאו.


תיקון ליל שבועות

24 מאי, 2007
5 תגובות

 

 

 

נשב בחברותא ונלמד תורה כל הלילה. מה אתקן ומה יתוקן לא אדע, אולם תמיד אהבתי תלמידי חכמים.

נשב בשכונה נידחת, שכניה זרים, בעיקר לעצמם. ונדרוש בפסוק בראשית "ויהי אור". קול צרחות מהשכנים, קול שבירת בקבוקים. נביט אחד בשני , אולי נקרא למשטרה? ממנה ודאי לא יבוא תיקון.

שני שוטרים מפוחדים מלחששים בחדר המדרגות, מאירים בפנסים, על דירת השכנים, מחפשים את ה "תוהו והוו". שקט מעיק נשתרר. עצרו בחורה תמוהה ברחוב לתחקיר, גם ממנה לא תצא תורה.

הרבה מדי יש לתקן, אני כבר מבינה. ביטול תורה, הם אומרים, ביטול תורה. הרבה מידי יש לתקן, ואת לא מבינה. הזמן קצר, והמלאכה משונה. לפנות בוקר נקרא את שיר השירים. ואני חושבת על מה בין תורה לשירה. כשם שידעו כי עסקו הלילה בתורה, כך ידעתי אני כי עסקתי בשירה.


ברלין מטלטלת

18 אפריל, 2007
6 תגובות

 

 

 

 

היער השחור

מאז שהשוויצרים התנכלו למיכאל בגבולם, הוא מפחד לטעות ולהגיע לבאזל. התנכלות מדורי דורות. היער השחור לימיננו וקלאסיקות גרמניות ברדיו המקומי. כשהייתי ילדה לא עמדתי את יופיו של היער הזה.

חג הפסחא

אנו נוסעים בדרך הרומנטית ועוצרים ברוטנברג. לי היא נראית כעיר הצעצועים. כל הכיכרות עמוסות ביצים צבעוניות. ומהחלונות מקפצים ארנבים ומפצחי אגוזים. הנה ישו מחרסינה שוב יורד מהצלב, ואמו שוב בוכה למרגלותיו.

כיכר בוימר

פסלי גטה ושילר ניצבים כענקים מעל הכיכר. צופים ברוב הוד על מוזיאון הבאוהאוס. ליצנים עצובים חגים בכיכר העיר הרומנטית. מישהו כאן שמר על המאה השמונה עשרה. שני סוסים שחורים מתאמצים במשיכת חבורת עבי בשר. הנה משפחה חמודה מקבלת בירה. שני ליטר לאבא, שני ליטר לאמא ושני ליטר לילדה הקטנה.

ברלין מטלטלת

המענטש הירוק ברמזור אלגנטי, יוצא לדרך בכובע כסבא ברחובות ברלין. צועד בין בתי הקפה. אחר ישב ויזמין עוגה. הו ברלין, הוא אומר. מישמש אקלקטי. תטעמי, הוא אומר. קשטי באפור ובקור, בכפתורים צבעוניים. ברלין מטלטלת. מרגשת. שבוע שלא כתבתי מילה. חלום בלהות. עיר של שכבות.

בחורה יפה ושחורה מחייכת אלי בשירותי הנשים. מאיפה את? היא שואלת. את אוהבת את ברלין? כדאי לך לבוא בקיץ? את תבואי שוב בקיץ? היא מלטפת את שערי.

ערב יום השואה

בטיסת אל- על איש לא מוחה כפיים לגלגלי המטוס היורדים על המסלול. מוזר. נחיתה בישראל תמיד עושה לי דמעות בעיניים. הרגל מדורי דורות. המענטש הירוק משחק איתי בסימבול. נחתת בישראל, הוא לוחש, בערב יום השואה.


שפה משותפת: בדרך מפריז לברלין

6 אפריל, 2007
4 תגובות

בוקר קריר בשוק. מוכר היין מתחיל לשתות מוקדם. הוא נראה עליז למדי. "נראה שאתם מתכננים פיקניק", הוא אומר וצוחק לעצמו. ורתר מתעקש שהוא יקנה את הגבינה, כי לו יש שפה משותפת איתם. האומנם? אני מוצאת את עצמי מבינה אותם בקלות. הם מצידם עוצרים ושואלים אותי שאלות. "מדמוזל, איך מגעים לרחוב דקארט? מדמוזל, איך מגעים לרחוב פסקל ?" משונה. אני נפרדת מהרחובות שעל דרכם ידעתי להשיב. מהמקום שהיה לי לרגע חלום.

בתחנת המטרו האחרונה בפריז, תזמורת כלי נשיפה ומיתר מנגנת מנגינה נוגה. אנו חולפים על פניה ביעף, אך פתאום נעצרים באחת, כאדם אשר נקרא בשמו.

הם מנגנים את "התקווה", כולל שירת המילים. אנחנו מביטים זה בזה. "לא יאמינו לך" אומר מיכאל, "התקווה במטרו בפריז, כמה שטעטל אפשר להיות?". המציאות עולה על החלום.

עין לציון צופייה, אך כבר צהריים ואנו נוסעים בחבל השמפניה. עוצרים בקתדרלה ברימס: צלילי עוגב. מתבוננים בויטראז'ים של שאגל. הדרך קסומה. נעצור במטץ ושטרסבורג.

בכפרים הקטנים שמסביב בולי עץ להסקה בחצרות הבתים. אנשי המקום מחייכים לשלום. מרחבים אין סופיים וגדמי כרמים שלא בעונתם.

כעת אנו בדרך הריין. בצד הנהר כבשים טובות רועות באחו. נראה לי שגם אותן אני מבינה. יש לנו שפה משותפת.


לתאורן העיר

3 אפריל, 2007
3 תגובות

תודה לשמש הבאה לבקר ביום א' בפריס. לשוק הנמלא אנשים ומוסיקה. תודה למאפים שנאפו באופן מושלם. למרכז פומפידו שהיה בחינם.

בדמדומים בבית הקפה שני פריסאים משחקים שחמט. סליחה, הם פונים למיכאל "אתה יכול להעביר לכל אחד מאיתנו מהלך". מיד הוא מעביר. מהלך אחד ללבן, מהלך אחד לשחור. שרירותי. מרסי. מרסי.

ערב ליל הסדר בפריס. כמה יפה הליל. העיר אינה מספרת בסיפור יציאת מצרים. היא שקטה וריקה מאדם. עמודי הלובר ניצבים בדממה וכל הפסלים אומרים שירה. הומלס ישן בין העמודים. הנה הוא רץ לבן באפלה ומאיים על הצריח השחור.


המחבק מנוטרדם

1 אפריל, 2007
5 תגובות

בחדרי הקטון, בפריס, רוח קרה מנשבת דרך החלון. מיכאל וורתר חוזרים עם בגט, פרומאז', נקניק ובקבוק יין. עוד יום כזה, והפכתי לפרומאז'.
בשוק יום שבת ורתר מתאהב במוכרת הלחם. הוא עוקב אחריה ומתכנן לתת לה מכתב. בקתדרלת נוטרדם מסתובב בחור צרפתי ומחזיק שלט: "חיבוקים חינם". פריזאיות בעקבים גבוהים וצעיפים מתנופפים פוסעות ברחוב. פפטייר עומד בקור נהר הסיין ומפעיל בובה על חוטים לצלילי שיר אהבה. יפניות חמושות מצלמה מתנפלות על המחבק מנוטרדם. אזמרלדות קטנות רוצות חיבוק. גם פריזאיות גבוהות רוצות. מי יחבק את מוכרת הלחם?

ברחוב מדאם דה סבינייה. מסתובבת המדאם מאז המאה השבע -עשרה, אשה של מילים. בין חדרי הטרקלין היא פוסעת נסערת על רצפת העץ לאור נרות. נעצרת לרגע מביטה בויטראז'ים. נאנחת מתחכום היתר שבכתיבת מכתבים ואוכלת פרומאז'.


ראה ערך: יגון

20 מרץ, 2007
2 תגובות

פעם, בקורס ליידיש, ראיתי בחור עצוב אחד. הוא חייך, ואני לא יכולתי להפסיק לחשוב, למה אתה עצוב כל כך? פעם, פגשתיו ברחוב, כשחייך חשבתי, חיוכו יפה אך מה פשר היגון? כך במשך שנה, אולי שנתיים. פעם, כלומר היום, גלגלתי את שמו ויגונו נפרס לחיקי באחת, נשפך מהמחשב ועלה על גדותיי. הוא קצת דומה לה חשבתי. וחיוכה היה ליגונו.


יומן

18 מרץ, 2007
12 תגובות

אני זוכרת איך סבא גלוברמן היה יושב ליד השולחן במטבח, וכותב על נייר חשבון קטן בעיפרון: 2 לבן, 1 לחם קימל, 1 מרגרינה. אחר כך היה לוקח את עגלת הקניות המשובצת וצועד במורד הרחוב. אני רואה אותו עובר ליד הגינה, מטפס את שלוש קומות הבניין הישן ברמת גן. ליד התה בלימון שלו היה מניח מחברת ירוקה וכותב את יומן חייו. אני הייתי מתגלגלת מתחת לשולחן, בוחנת את הכפכפים החומים, את בהונות הרגליים.

 

אחר כך באו השנים שהוא התחיל לשכוח. עצב אחר עצב, תא אחר תא, סבא התרחק והלך ממני. היומן נשאר במדף הארון ליד המצעים. אני מציעה את מצעי השלג. סוס וקרון עוצרים לידי. סבא מה השעה? בואי, יש לנו משמרת לילה לעשות. אני עורכת את היומנים של סבי וקור הלילה שובר אותי. אני שנולדתי בארץ החום. לא יכולה לשאת את מחשבת עבודות הכפייה בסיביר. הגוף השבור, הנושא את הסוס לבדו, מעביר טיט במינוס שלושים מעלות. הלילה עבדים היינו לצבא הרוסי. 65 שנה עוברות המילים במערבל אבנים. כתיבתו של סבא תמימה וזיכרונותיו… בואי, הוא קוטע את התרגשותי, תעזרי לי לערום את בולי העץ. אך כובד העץ שעל גבי, ככובד העיפרון. 2 לבן, ארשום. 1 לחם קימל, 1 מרגרינה. אני רושמת ויורדת למכולת. גשום היום, קריר.


שוקולטרי

5 מרץ, 2007
9 תגובות

 

 

 

שלושה אנשים נכנסים לשוקולטרי. שלושה אנשים יפים. כמה יפה השוקולטרי, פרלינים קטנים מונחים על מדפים בהקפדה. שוקולד מריר, שוקולד קראנץ, שוקולד לבן. חבילות שוקולדים תלויים מהתקרה. ריח חזק של תענוג באוויר.

שלושה אנשים רוצים קפה. שלום, איזה קפה יש לכם? הם שואלים לתומם. "מה זאת הפלצנות הזאת", אומרת גברת פלצות מאחורי הדלפק. "כשאני הייתי בגילכם שתיתי נס-קפה". טוב זו הייתה תקופה אחרת… הם מהמהמים. טוב אני רוצה מקיאטו אומר אחד מהם. "מה? מה זאת הפלצנות הזאת?" אומרת גברת פלצות, "תגיד קצת אספרסו, קצת חלב. ומה רוצה "הנערה" היא מצביעה עלי. או שמא את גברת או מלכת אסתר.."

שלושה אנשים על עוגת שוקולד מריר וגברת פלצות אחת בדרום העיר. הרשו לי להציג אותם. הרשו לי להציג אותה. הרשו לי לדון לרגע במושג הפלצנות. אם למושגים יש בית, לפלצנות יש בית משוקולד. בית עם ריח חזק של תענוג באוויר.

הלילה הרשו לי לחלום. בחצות סוגרת גברת פלצות את השוקולטרי. כשתצא תלך בעקבות פירורי הלחם הקטנים. ועורבי השדרה ילקטו אותם, פירור אחר פירור. כשתגיע לביתה הלא פלצני ותשב לקרוא את ספריה הלא פלצניים, יופיעו ילדיה, הנזל וגרטל וביחד הם יוכלו לראות טלוויזיה לא פלצנית.

אולם, עם שחר, תעמוד גברת פלצות ותקרא לעורבים. אט אט יחזירו לה את פירורי הלחם, פרור אחר פרור, יקבצו חזרה לפרוסה. וגברת פלצות תמרח עליהם שוקולד השחר.


העמוד הבא »

    לוח שנה

    יולי 2017
    א ב ג ד ה ו ש
    « ינו    
     1
    2345678
    9101112131415
    16171819202122
    23242526272829
    3031