חיה בשטעטל

מניין

8 ינואר, 2008
7 תגובות

היי בחור אתה בא למניין? הוא שואל אותה ומיד נחרד מטעותו. אהה.. אתה העשירי, הוא ממשיך בחוסר ברירה. אותה מונים, אותי לא, אני ברורה, ולכן עלי להמשיך למנות דברים אחרים, לא אותי. למנות את מה שאין למנות: כמות הבוץ בשבילי בית הקברות, כמות הפרוזאיות בגשם: ואת סיום התפילה ואת פתאום שמש ואת צלצול מבית ספר סמוך.

לא צריך מניין, לא צריך כלום. מועדון השחמט שלח זר, זה מספיק תודה לאל.


פורסם במסעות, נאלמת

שעה עגולה

25 אפריל, 2007
5 תגובות

כשם שהעצב אינו בהזמנה כך הכתיבה אודותיו מאחרת תמיד. לסוגיית הקצב של העצב, אני נדרשת באופן דחוף. מנסה לדלג בינותיו, ולהדביק את הפערים ביני וביני.

כך הדלקתי נר לזכרה, שהייתה כציפור בצילו של הזיכרון. זו השומעת חדשות כל שעה עגולה, גם אחרי עשרים שנה, מנסה להדביק את קצב הנופלים ובוכה. בחרה לה יום למות בו. כאילו שלא ידענו שחיה בצל הזיכרון, הלכה גם היא ביום הזה.

השנה הייתה הצפירה ארוכה. מניתי אותה ואותה ואותה. לא הייתי עצובה, רק יגעה מאותה שעה עגולה.


פורסם בנאלמת, תרבות

ברלין מטלטלת

18 אפריל, 2007
6 תגובות

 

 

 

 

היער השחור

מאז שהשוויצרים התנכלו למיכאל בגבולם, הוא מפחד לטעות ולהגיע לבאזל. התנכלות מדורי דורות. היער השחור לימיננו וקלאסיקות גרמניות ברדיו המקומי. כשהייתי ילדה לא עמדתי את יופיו של היער הזה.

חג הפסחא

אנו נוסעים בדרך הרומנטית ועוצרים ברוטנברג. לי היא נראית כעיר הצעצועים. כל הכיכרות עמוסות ביצים צבעוניות. ומהחלונות מקפצים ארנבים ומפצחי אגוזים. הנה ישו מחרסינה שוב יורד מהצלב, ואמו שוב בוכה למרגלותיו.

כיכר בוימר

פסלי גטה ושילר ניצבים כענקים מעל הכיכר. צופים ברוב הוד על מוזיאון הבאוהאוס. ליצנים עצובים חגים בכיכר העיר הרומנטית. מישהו כאן שמר על המאה השמונה עשרה. שני סוסים שחורים מתאמצים במשיכת חבורת עבי בשר. הנה משפחה חמודה מקבלת בירה. שני ליטר לאבא, שני ליטר לאמא ושני ליטר לילדה הקטנה.

ברלין מטלטלת

המענטש הירוק ברמזור אלגנטי, יוצא לדרך בכובע כסבא ברחובות ברלין. צועד בין בתי הקפה. אחר ישב ויזמין עוגה. הו ברלין, הוא אומר. מישמש אקלקטי. תטעמי, הוא אומר. קשטי באפור ובקור, בכפתורים צבעוניים. ברלין מטלטלת. מרגשת. שבוע שלא כתבתי מילה. חלום בלהות. עיר של שכבות.

בחורה יפה ושחורה מחייכת אלי בשירותי הנשים. מאיפה את? היא שואלת. את אוהבת את ברלין? כדאי לך לבוא בקיץ? את תבואי שוב בקיץ? היא מלטפת את שערי.

ערב יום השואה

בטיסת אל- על איש לא מוחה כפיים לגלגלי המטוס היורדים על המסלול. מוזר. נחיתה בישראל תמיד עושה לי דמעות בעיניים. הרגל מדורי דורות. המענטש הירוק משחק איתי בסימבול. נחתת בישראל, הוא לוחש, בערב יום השואה.


ראה ערך: יגון

20 מרץ, 2007
2 תגובות

פעם, בקורס ליידיש, ראיתי בחור עצוב אחד. הוא חייך, ואני לא יכולתי להפסיק לחשוב, למה אתה עצוב כל כך? פעם, פגשתיו ברחוב, כשחייך חשבתי, חיוכו יפה אך מה פשר היגון? כך במשך שנה, אולי שנתיים. פעם, כלומר היום, גלגלתי את שמו ויגונו נפרס לחיקי באחת, נשפך מהמחשב ועלה על גדותיי. הוא קצת דומה לה חשבתי. וחיוכה היה ליגונו.


יומן

18 מרץ, 2007
12 תגובות

אני זוכרת איך סבא גלוברמן היה יושב ליד השולחן במטבח, וכותב על נייר חשבון קטן בעיפרון: 2 לבן, 1 לחם קימל, 1 מרגרינה. אחר כך היה לוקח את עגלת הקניות המשובצת וצועד במורד הרחוב. אני רואה אותו עובר ליד הגינה, מטפס את שלוש קומות הבניין הישן ברמת גן. ליד התה בלימון שלו היה מניח מחברת ירוקה וכותב את יומן חייו. אני הייתי מתגלגלת מתחת לשולחן, בוחנת את הכפכפים החומים, את בהונות הרגליים.

 

אחר כך באו השנים שהוא התחיל לשכוח. עצב אחר עצב, תא אחר תא, סבא התרחק והלך ממני. היומן נשאר במדף הארון ליד המצעים. אני מציעה את מצעי השלג. סוס וקרון עוצרים לידי. סבא מה השעה? בואי, יש לנו משמרת לילה לעשות. אני עורכת את היומנים של סבי וקור הלילה שובר אותי. אני שנולדתי בארץ החום. לא יכולה לשאת את מחשבת עבודות הכפייה בסיביר. הגוף השבור, הנושא את הסוס לבדו, מעביר טיט במינוס שלושים מעלות. הלילה עבדים היינו לצבא הרוסי. 65 שנה עוברות המילים במערבל אבנים. כתיבתו של סבא תמימה וזיכרונותיו… בואי, הוא קוטע את התרגשותי, תעזרי לי לערום את בולי העץ. אך כובד העץ שעל גבי, ככובד העיפרון. 2 לבן, ארשום. 1 לחם קימל, 1 מרגרינה. אני רושמת ויורדת למכולת. גשום היום, קריר.


פורים שפיל

25 פברואר, 2007
4 תגובות

 

 

לילה הכול ישנים, רק אני מלטפת את תחפושת מלכת הלילה שלי. השמלה השחורה וכוכבי השמים, כתר הירח. וכך בכל שנה בפורים הייתי עוטה את תחפושת מלכת הלילה באור ובגשם.  היה זה אך רמז לשנות הערוּת האין סופיות שעוד יבואו. לנדודי השינה. לציפורי הלילה בשמלתה ולציפורי השיר הנשמעות עם בוקר.
השנה, כבכול שנה, אני עומדת מול חנות תחפושות ועוברת על הסחורה. כלבלבה, נמרה, שפנפנה. פעוטות זוחלים על הרצפה. זוג אימהות עומדות ומתפעלות מתחפושת השוטרת: מתוחה על בובה בתנוחה מפתה, חולצת לטקס כחולה וחצאית מיני סטן קצרצרה. חג פורים אכן חג גדול ליהודים. למען תדע כל אם עבריה לחפש את בתה לזונה.
ניגש ילד כבן שמונה ומשך את חצאית הבובה. החל בודק היטב את אבריה המדומיינים. בסקרנות ובנחישות. האמהות צחקקו במבוכה. למרות שאין סיבה למבוכה. מבוכה היא בילד שאמר "המלך ערום". כיום, הוא ערום בודאי. ואף מחכה לנסיכה שתתפשט כבר. מבוכה היא בילד שצעק "זאב זאב". בודאי. הוא מחכה לנמרה שתתפשט כבר. למבוכה אין מקום, יש לה תחפושת.

 


מיצג רחוב

19 פברואר, 2007
2 תגובות

 

אני מוצאת את עצמי הולכת בפאתי רחוב לוינסקי. חושך. אנשים רבים ברחוב. יושבים בפינות הבתים. צוחקים. כל כך הרבה חוץ. אני מורגלת בשכונות מגורים אחרות. מורגלת באנשי הפנים.

 

ליבי במזרח. ולרגע גם גופי. לרגע ניתן לקרוא לי אישה לבנה. יחידה ברחוב בין המון אסייתי.

 

חמש שנים שלא נכנסתי אל התחנה המרכזית "החדשה" בתל אביב. ובהיכנסי גיליתי כי הפך המתחם לבזאר אסייתי. מצאתי שם מועדון אסייתי. קיוסקים עם מוצרים אסייתים. לרגעים הייתי בטוחה שאני בבנגקוק. למרות הצפיפות וההלם הקל שתקף אותי, נהניתי מכרטיס הטיסה המוזל. מיד נברתי בערמות המזון. הנה עלי כפיר, שמחתי. אפשר להכין מרק טום- יאם. אבל היה עלי למהר. כי באתי לראות מיצג אומנותי באחד המקלטים בתחנה, מקלט 209, שהפך לבמת מיצג.

 

אחרי כמה דקות של הליכה לאיבוד בתוך ההמון, מצאתי את המקלט. ומרגע שנכנסתי פתאום השתררה לה דממה. מוזיקה קלאסית נשמעה ברקע וכרטיסנית ג'ינג'ית, במיטב הארשת התל אביבית, קידמה את פניי. את פנים המקום מילאו, אחת אחרי השנייה, נשים לבנות, מהוגנות, מסודרות שיער. הן באו כמוני לראות את המיצג 'סיפורי סבתא'. "קומי אשה ואפי לי עוגה". כך כתוב בפרוספקט.

 

אבל רגע. איך הן ידעו לבוא הנה? השתגעתי. איפה המוני התאילנדים והפיליפינים שלפני רגע בדקו את עלי הכפיר לידי, וצחקקו סביב חנויות הנעלים… לאן הם נעלמו. איך נוצרים שבילים ידועים מראש. איפה אני. בועה שמכילה בועה. אבל מי מאכיל את מי. מיצג? מי מספק תרבות למי. תרבות? של מי?

 

מותשת התישבתי באולם הקטן. מוקפת בבורגנים זעירים.


גוזל

3 פברואר, 2007
8 תגובות

 

"בוקר טוב" צועק אלון מעבר לקו הטלפון. "את רוצה שאביא לך תבלין לאורז?". הוא עומד בחנות התבלינים ליד ביתי. אין לו הרבה כסף אבל קשה לו לעמוד בפיתוי התבלינים. הוא לא אוהב לבוא בידיים ריקות.

"בוקר טוב", הוא מגיע לבסוף מתנשף, מניח קפה שחור עם הל על השולחן. "הייתי חייב להביא משהו". אנחנו מתיישבים ללמוד, שותים קפה והזמן עף. הוא מביט בשעון, חייב לרוץ לפגישת עבודה. אורז את חפציו ונעלם בין רגע. אני נשארת עם השקט.

מילים על מילים מרוחות בעיתון. הנה לפרטי פרטים מתואר קצב עט על א'. הטלפון מצלצל. "תגידי, יש איזה וטרינר ליד הבית שלך?" שואל אלון. "מה קרה?". "יש גוזל ציפורים בן יומו, הוא נפל מהעץ, אני חייב להציל אותו". "אבל אלון, אתה תאחר". "אני לא מסוגל, הוא ימות". מנתק את השיחה ורץ למונית.

הוא מלטף את הגוזל, תופס בנוצותיו ומניח אותו בכיס התיק השחור. "וואלה", אומר נהג המונית, "אתה מנסה להציל ציפור?". הgps- מאתר לו וטרינר. כעבור עשר דקות, הוא רץ לעבר המרפאה. "אני מאוד ממהר אבל אתם חייבים להציל אותו", הוא צועק לאשה בקבלה. היא לוקחת את הגוזל בכפייה הגדולות, "אל תדאג".

כל השבוע ידובר בנשיא קצב והגוזל הרך נשתכח מלב. רק בשבת תגיש לו אימו כנפי עוף מתוקות באורז מתובל. רק בשבת ייזכר פתאום. כן, החמלה קלה לעיכול על הצלחת.

גם החמלה, כמו גוגן, מתלבטת אם לאכול את התרנגולת או לצייר אותה.


פורסם בארנבות, נאלמת

עדר פראים

21 ינואר, 2007
5 תגובות

 

 

גם השבוע התפרסמו בעיתונות כתבות על חינוך. די. תודו, נכשלתם.

עדר של פראים רץ. זריקת כסאות. מכות. ילד אחד שוכב על הרצפה,"לא בניתוח" הוא צועק, "לא בניתוח". צרחות. לילד אחר, שוב כמו בכל יום, מורידים את המכנסיים. אני יושבת בכיסא שלי ומציירת. מגיל צעיר אני מתאמנת ביצירת הבועה. מציירת עיגול וסביבו עוד עיגולים. שם אני יושבת. זהו עדר הפראים שלי. העבר המפואר. מעיין ההשראה. ניגש אלי ילד וקורע לי את הציור. אני מביטה בו מוקסמת, מאוהבת. ביטוי חיבה שכזה. בואי הוא אומר לי שימי את היד על השולחן. הוא מוציא סרגל חד, עכשיו נראה כמה מהר הוא יכול להניע את הסרגל בין אצבעותיי.

מישהו אי שם, המציא את האינטגרציה. מישהו אי שם, המציא את ההדחקה.

צלצול. נכנסת המורה לספרות. אישה מבוגרת עם חיתול, מצחינה. ילד אחד יורק עליה. היא בוכה. היום תבכה כמו בכל שיעור. התיק שלי ריק מספרים. גם ככה לא מתקדמים. בעיות משמעת, קללות. אני יושבת בספסל האחרון ומציירת. סופגת לתוכי אלימות. נוצרת את המורה לספרות הבוכה. "די!" היא צורחת, "תעזבו אותי".

עשר שנים עברו מאז, גם תואר בספרות יש לי. והמורה הבוכה היושבת שם, בין כל הילדים, מטרידה אותי. בעוד עשר שנים לאן אשלח את ילדי? לאיזה ריק אדחס אותם. לאן אקפל את החרדות. היכן אמקם את הצער. שרת החינוך מדברת בגנות החינוך הפרטי, מעניין איזה חינוך היא נתנה לבתה. תרשו לי לרמוז לכם, חפשו אי שם במחוזות ירושלים האליטיסטית.


פורסם בנאלמת

    לוח שנה

    יולי 2017
    א ב ג ד ה ו ש
    « ינו    
     1
    2345678
    9101112131415
    16171819202122
    23242526272829
    3031