חיה בשטעטל

מניין

8 ינואר, 2008
7 תגובות

היי בחור אתה בא למניין? הוא שואל אותה ומיד נחרד מטעותו. אהה.. אתה העשירי, הוא ממשיך בחוסר ברירה. אותה מונים, אותי לא, אני ברורה, ולכן עלי להמשיך למנות דברים אחרים, לא אותי. למנות את מה שאין למנות: כמות הבוץ בשבילי בית הקברות, כמות הפרוזאיות בגשם: ואת סיום התפילה ואת פתאום שמש ואת צלצול מבית ספר סמוך.

לא צריך מניין, לא צריך כלום. מועדון השחמט שלח זר, זה מספיק תודה לאל.


פורסם במסעות, נאלמת

תוף הפח

9 אוקטובר, 2007
11 תגובות

 

ההוסטל הסביר פנים ופקיד הקבלה נהג לסיים את משפטיו בצחקוק עצבני וליטוף קל של האורחים. "ישראל אה, את המילה שלום אני יודע לומר…בשל הפסטיבל יש לי חדר לשניים עשר. מחר בבוקר תבואו שוב".

 

כוכים כוכים, עשויי פח מכל צדדיהם, ציפו לנו במעלה המסדרון. ובכוכי מיטה צרה וארונית ברזל.
זחלתי אל המיטה והדלקתי מנורת פלורסנט קטנה. אור יקרות כחול שטף את קוביית הפח ויכולתי לעצום את עיני ולחוש את תנודות קרון הרכבת וטלטלת גלי הים.
יד עייפה לכיוון הארונית השיבה חריקת ברזל. דלת הארונית חבטה בדופן התא והשמיעה רעמת פח אדירה. קפצתי בבהלה.

 

גרמני מקועקע ומנומס נכנס לחדר וביקש, ביטה, להדליק לרגע את האור. כשהתכופף לסדר את תיקו השמיע הפח לעברו רעמה איומה.

 

ככה זה לישון בתוך תיבת תהודה, חשבתי. אני בתוף הפח. הגרמני הביט בי במבט מוזר ובלי להזהיר, ביטה, נרדם בנחירות זרות ובערום מלא.

כששכבתי בתוך הקקופוניה האנסטרומנטלית , חשבתי על החיים בתוך תיבות תהודה. ועל מי שרעמות הן חייו. שקט אינו עניין של מה בכך.


שלום עליכם

20 אוגוסט, 2007
תגובה אחת

שלום עליכם ואני, נהגנו להתייחד בספריה המרכזית בשנות עלומינו. יום אחד בעודי קוראת את טוביה החולב ובנותיו, דמעות ניקבו בעיני, כאשר טוביה נאלץ להיפרד מאחת מבנותיו. זו התחתנה עם בחור "מעבר להרי החושך". טרקתי את הספר באנחה כבדה, וחשבתי על החלבן המסכן, שבאמת ובעיקר בתמים, לא יראה עוד את ביתו לעולם.

עוד אנחה כבדה ותודה גדולה לאלוהי האינטרנט. המלווה את מיטב בנינו ובנותינו בבריחת המוחות מארץ הקודש. עלו והצליחו.


פורסם בארנבות, מסעות

שמחה

11 יוני, 2007
6 תגובות

שנים עברו מאז לקחתי תרמיל ויצאתי לדעת את הארץ. כנגד שבע שנות מטיבת לכת באו להן שבע שנות מטיבת שבת, בעיקר בצל קורות בתי הקפה.

והנה מצאתי עצמי בצל ההרדופים שוחה במימיו הקפואים של נחל ג'ילבון. והקור שגרם לאיבוד התחושה בכפות רגלי, היה הכוח המניע של זרועותיי אשר שחו כנגדו.

כך זכיתי לשבת תחת המפל. לצרוח תחתיו כשרק אני שומעת את עצמי. ואולי לא שמעתי רק אני. אולי הד הרים היה לטובתי. סלח לי על צלילים חסרי פשר, ופירש אותם לעצמו כשמחה. השמחה לכשעצמה חשובה.


פורסם במסעות

יומן לאור הים

7 מאי, 2007
6 תגובות

בדואר הזמנה לחתונה בנמל . כמה יפה. התחילה עונת החתונות. כמה טבעי לראות חבורת צעירים שמחה בנמל.

מרחוק חבורת צעירים מגיחה מהים. גם להם חלומות. חלומות תשושים. חבורת צעירים בלי משפחה, בלי עבר. יצאו לפני שנים מנמל גנואה באיטליה. אוניית "התקווה" עמוסה במעפילים, עושה את דרכה לארץ ישראל.

כמה טבעי שהים יהיה הרקע לכל זה. שהאוכל יוגש בשפע ושהיין ימזג כמו ים. ולאור היום זוג צעירים יקיים את הטקס לפי דרכו.

שתדעי לך, אומר לי סבא, השמחה שלנו הייתה גדולה מאוד. כי החלום שלנו עומד להתגשם. סידרו את פנים האונייה בקרשים עבור המיטות וניצלו את השטח עד הגובה. שכבנו כמו סרדינים.

היו אלף וארבע מאות מעפילים והמלחים האמריקנים נתנו פקודה לא לעלות לסיפון כי האנגלים חיפשו אותנו עם אווירונים. לצערנו משמר החופים גם מצא אותנו.

הם קרבו בספינות והחלו לנגוח בדפנות האונייה. אנשים נזרקו מצד לצד עד שהייתה סכנת נפשות ממשית. ניתנה פקודה להדוף בכוח את פלישת החיילים הבריטים לאונייה, לפרוץ דרך מצור המשחתות ולהגיע לתל אביב .

ירדנו לסירות הצלה והורו לחתוך את החבלים. נערכנו לצוותים, חילקו לנו אזבסט ופקדו להרים את הרימונים הבוערים מעל הסיפון ולהטילם בחזרה אל סיפוני המשחתות . זרקנו עליהם מכל הבא ליד, הכנו מבעוד מועד הרבה קופסאות שימורים וזרקנו אותם בשאגות.

הקרב על אוניית התקווה נמשך שעות רבות, רק סמוך לחוף תל אביב, הבריטים הצליחו להשתלט על האוניה, לא לפני שהתחילו תגרות ידיים.

העבירו אותנו לנמל חיפה וחיכנו שם כל הלילה . מבעד לאוניה ראינו את הר הכרמל , נוף יפה מאוד. הייתה לנו עוד איזו תקווה שאפשר מה שהוא לסדר ואנחנו נוכל להשתחרר. בסוף נודע שמעבירים אותנו למחנה בקפריסין. סבלנו טרם נגמר ואנו מקווים שעוד נגיע ארצה.

אני מביטה בנמל לאור הים. לאורך קו החוף, ביפו, סבל בלי חמלה.


פורסם ביומן, מסעות

בגן החיות בברלין

28 אפריל, 2007
3 תגובות

בגן החיות בברלין


פורסם בארנבות, מסעות

ברלין מטלטלת

18 אפריל, 2007
6 תגובות

 

 

 

 

היער השחור

מאז שהשוויצרים התנכלו למיכאל בגבולם, הוא מפחד לטעות ולהגיע לבאזל. התנכלות מדורי דורות. היער השחור לימיננו וקלאסיקות גרמניות ברדיו המקומי. כשהייתי ילדה לא עמדתי את יופיו של היער הזה.

חג הפסחא

אנו נוסעים בדרך הרומנטית ועוצרים ברוטנברג. לי היא נראית כעיר הצעצועים. כל הכיכרות עמוסות ביצים צבעוניות. ומהחלונות מקפצים ארנבים ומפצחי אגוזים. הנה ישו מחרסינה שוב יורד מהצלב, ואמו שוב בוכה למרגלותיו.

כיכר בוימר

פסלי גטה ושילר ניצבים כענקים מעל הכיכר. צופים ברוב הוד על מוזיאון הבאוהאוס. ליצנים עצובים חגים בכיכר העיר הרומנטית. מישהו כאן שמר על המאה השמונה עשרה. שני סוסים שחורים מתאמצים במשיכת חבורת עבי בשר. הנה משפחה חמודה מקבלת בירה. שני ליטר לאבא, שני ליטר לאמא ושני ליטר לילדה הקטנה.

ברלין מטלטלת

המענטש הירוק ברמזור אלגנטי, יוצא לדרך בכובע כסבא ברחובות ברלין. צועד בין בתי הקפה. אחר ישב ויזמין עוגה. הו ברלין, הוא אומר. מישמש אקלקטי. תטעמי, הוא אומר. קשטי באפור ובקור, בכפתורים צבעוניים. ברלין מטלטלת. מרגשת. שבוע שלא כתבתי מילה. חלום בלהות. עיר של שכבות.

בחורה יפה ושחורה מחייכת אלי בשירותי הנשים. מאיפה את? היא שואלת. את אוהבת את ברלין? כדאי לך לבוא בקיץ? את תבואי שוב בקיץ? היא מלטפת את שערי.

ערב יום השואה

בטיסת אל- על איש לא מוחה כפיים לגלגלי המטוס היורדים על המסלול. מוזר. נחיתה בישראל תמיד עושה לי דמעות בעיניים. הרגל מדורי דורות. המענטש הירוק משחק איתי בסימבול. נחתת בישראל, הוא לוחש, בערב יום השואה.


שפה משותפת: בדרך מפריז לברלין

6 אפריל, 2007
4 תגובות

בוקר קריר בשוק. מוכר היין מתחיל לשתות מוקדם. הוא נראה עליז למדי. "נראה שאתם מתכננים פיקניק", הוא אומר וצוחק לעצמו. ורתר מתעקש שהוא יקנה את הגבינה, כי לו יש שפה משותפת איתם. האומנם? אני מוצאת את עצמי מבינה אותם בקלות. הם מצידם עוצרים ושואלים אותי שאלות. "מדמוזל, איך מגעים לרחוב דקארט? מדמוזל, איך מגעים לרחוב פסקל ?" משונה. אני נפרדת מהרחובות שעל דרכם ידעתי להשיב. מהמקום שהיה לי לרגע חלום.

בתחנת המטרו האחרונה בפריז, תזמורת כלי נשיפה ומיתר מנגנת מנגינה נוגה. אנו חולפים על פניה ביעף, אך פתאום נעצרים באחת, כאדם אשר נקרא בשמו.

הם מנגנים את "התקווה", כולל שירת המילים. אנחנו מביטים זה בזה. "לא יאמינו לך" אומר מיכאל, "התקווה במטרו בפריז, כמה שטעטל אפשר להיות?". המציאות עולה על החלום.

עין לציון צופייה, אך כבר צהריים ואנו נוסעים בחבל השמפניה. עוצרים בקתדרלה ברימס: צלילי עוגב. מתבוננים בויטראז'ים של שאגל. הדרך קסומה. נעצור במטץ ושטרסבורג.

בכפרים הקטנים שמסביב בולי עץ להסקה בחצרות הבתים. אנשי המקום מחייכים לשלום. מרחבים אין סופיים וגדמי כרמים שלא בעונתם.

כעת אנו בדרך הריין. בצד הנהר כבשים טובות רועות באחו. נראה לי שגם אותן אני מבינה. יש לנו שפה משותפת.


לתאורן העיר

3 אפריל, 2007
3 תגובות

תודה לשמש הבאה לבקר ביום א' בפריס. לשוק הנמלא אנשים ומוסיקה. תודה למאפים שנאפו באופן מושלם. למרכז פומפידו שהיה בחינם.

בדמדומים בבית הקפה שני פריסאים משחקים שחמט. סליחה, הם פונים למיכאל "אתה יכול להעביר לכל אחד מאיתנו מהלך". מיד הוא מעביר. מהלך אחד ללבן, מהלך אחד לשחור. שרירותי. מרסי. מרסי.

ערב ליל הסדר בפריס. כמה יפה הליל. העיר אינה מספרת בסיפור יציאת מצרים. היא שקטה וריקה מאדם. עמודי הלובר ניצבים בדממה וכל הפסלים אומרים שירה. הומלס ישן בין העמודים. הנה הוא רץ לבן באפלה ומאיים על הצריח השחור.


המחבק מנוטרדם

1 אפריל, 2007
5 תגובות

בחדרי הקטון, בפריס, רוח קרה מנשבת דרך החלון. מיכאל וורתר חוזרים עם בגט, פרומאז', נקניק ובקבוק יין. עוד יום כזה, והפכתי לפרומאז'.
בשוק יום שבת ורתר מתאהב במוכרת הלחם. הוא עוקב אחריה ומתכנן לתת לה מכתב. בקתדרלת נוטרדם מסתובב בחור צרפתי ומחזיק שלט: "חיבוקים חינם". פריזאיות בעקבים גבוהים וצעיפים מתנופפים פוסעות ברחוב. פפטייר עומד בקור נהר הסיין ומפעיל בובה על חוטים לצלילי שיר אהבה. יפניות חמושות מצלמה מתנפלות על המחבק מנוטרדם. אזמרלדות קטנות רוצות חיבוק. גם פריזאיות גבוהות רוצות. מי יחבק את מוכרת הלחם?

ברחוב מדאם דה סבינייה. מסתובבת המדאם מאז המאה השבע -עשרה, אשה של מילים. בין חדרי הטרקלין היא פוסעת נסערת על רצפת העץ לאור נרות. נעצרת לרגע מביטה בויטראז'ים. נאנחת מתחכום היתר שבכתיבת מכתבים ואוכלת פרומאז'.


העמוד הבא »

    לוח שנה

    יולי 2017
    א ב ג ד ה ו ש
    « ינו    
     1
    2345678
    9101112131415
    16171819202122
    23242526272829
    3031