חיה בשטעטל

האושר בחגים

13 ספטמבר, 2007
6 תגובות

במקלחות הנשים, שתיים בנות שישים, מדברות במגבת.

     

    -מה אני בסך הכל רוצה?! שהבת שלי תהיה מאושרת, יבבה האחת בכרבולת אדמונית. בסך הכל אני רוצה שתהיה נורמאלית, מאושרת, כמוני.

    -ואת יודעת מה הבת שלי אמרה לי אתמול? יבבה השנייה,

    אמא, היא אמרה לי, איזה כיף לכם שאתם ישנים ביחד. אני תמיד לבד.

    -ומה אני בסך הכל רוצה?! שתהיה בן אדם, כמוני, מאושרת.

    -תראי, אמרה השנייה ומסקרה כחולה נוזלת מעיניה,

    האושר שלה לא תלוי בך. זה תלוי במה שהיא תמלא את עצמה בו, את יודעת יצירה, כתיבה, אנשים…

    (חבר סיני אמר לי פעם שהוא יודע שכל מה שאני כותבת קרה באמת. אבל את לא רצה לכתוב על זה, אמר, את תעצרי במקום, בטח יש לך מה לומר לה. צודק.)

    -נורא רגשת אותי, פניתי לגברת מסקרה.

    -נכון שאני צודקת? שאלה.

    -נורא ריגשת אותי, בכיתי.

    והיא לחצה לי את היד ואמרה

    -הכי חשוב שתמצאי חתן.

    -אני אדם מאושר, אמרתי לה.

    -טפו טפו טפו, אמרה, תדפקי מהר על כל העצים, שלא ישמעו אותך.

מודעות פרסומת

פורסם בארנבות

שלום עליכם

20 אוגוסט, 2007
תגובה אחת

שלום עליכם ואני, נהגנו להתייחד בספריה המרכזית בשנות עלומינו. יום אחד בעודי קוראת את טוביה החולב ובנותיו, דמעות ניקבו בעיני, כאשר טוביה נאלץ להיפרד מאחת מבנותיו. זו התחתנה עם בחור "מעבר להרי החושך". טרקתי את הספר באנחה כבדה, וחשבתי על החלבן המסכן, שבאמת ובעיקר בתמים, לא יראה עוד את ביתו לעולם.

עוד אנחה כבדה ותודה גדולה לאלוהי האינטרנט. המלווה את מיטב בנינו ובנותינו בבריחת המוחות מארץ הקודש. עלו והצליחו.


פורסם בארנבות, מסעות

קרח

5 אוגוסט, 2007
11 תגובות

אין לי תבנית לקרח בקיץ חסר רחמים. רחוב מהביל על המרכז המסחרי. מוכר נוטף על החנות, הכל בה דולר. 

תבנית גמישה לקרח, בבקשה. תאמיני לי, אומר המוכר, אין כמו התבניות פלסטיק של פעם. אבל אף פעם לא יוצא מהם כלום. תראי, הוא מדגים, את לוקחת את זה ודופקת את זה על השיש. אני מפחדת מהרעש… תאמיני לי, אין לך ממה, תראי הוא מכה על השולחן עם התבנית הריקה, וקוביות של פעם נשברות על הזכוכית. את רואה, קצת רעש והקרח בחוץ.

לא אוהבת את הרעש, תן לי תבנית גמישה בצורת תלתן. אה, בחורה רומנטית, הוא מתעקש על הפלסטיק, תשימי מגבת, ככה לא תשמעי, הוא מכה על השולחן.

עתה יש לי תבנית לקיץ חסר רחמים. והכל מהביל ונוזל ודולר אחד פחות. אסתגר מהשמש הזו כקרח תלתני נעשה בתאו.


תה שחור

15 יוני, 2007
14 תגובות

אחר הצהרים בשטעטל וגיל הגיש תה שחור. נשב ונשתה דרך קוביית הסוכר. באף מחנה קיץ של הצופים, נחל, חורש. בפה גוף בינוני-כבד. ילד קושר ילדה לעץ. במרכז צהוב-חום, עשן מדורה והשוליים הולכים ומתבהרים.

יבש ומעושן, מופלא.


תיקון ליל שבועות

24 מאי, 2007
5 תגובות

 

 

 

נשב בחברותא ונלמד תורה כל הלילה. מה אתקן ומה יתוקן לא אדע, אולם תמיד אהבתי תלמידי חכמים.

נשב בשכונה נידחת, שכניה זרים, בעיקר לעצמם. ונדרוש בפסוק בראשית "ויהי אור". קול צרחות מהשכנים, קול שבירת בקבוקים. נביט אחד בשני , אולי נקרא למשטרה? ממנה ודאי לא יבוא תיקון.

שני שוטרים מפוחדים מלחששים בחדר המדרגות, מאירים בפנסים, על דירת השכנים, מחפשים את ה "תוהו והוו". שקט מעיק נשתרר. עצרו בחורה תמוהה ברחוב לתחקיר, גם ממנה לא תצא תורה.

הרבה מדי יש לתקן, אני כבר מבינה. ביטול תורה, הם אומרים, ביטול תורה. הרבה מידי יש לתקן, ואת לא מבינה. הזמן קצר, והמלאכה משונה. לפנות בוקר נקרא את שיר השירים. ואני חושבת על מה בין תורה לשירה. כשם שידעו כי עסקו הלילה בתורה, כך ידעתי אני כי עסקתי בשירה.


אדים

10 מאי, 2007
6 תגובות

זמן רב לא שמתי לב שדלת קטנה במקלחות הנשים מובילה אל האתר המכונה סאונה רטובה. חיי היו ממשיכים כסדרם, אלמלא הותירה גברת את דלת הסאונה פתוחה. ואדים אדים החלו ממלאים את חלל המלתחות ויוצרים מזג משונה.

גברת אחת נתגלתה אדומת פנים ובמגבת. "זאת את שהיית בסאונה?", שאלה אותה המאמנת. "כן", ענתה הגברת. "חבל שהשארת את הדלת פתוחה"… "אבל זו לא אני" מלמלה הגברת.

בעולם הסביר, היו ממשיכות שתי הנשים לדרכן. אך למה רבותיי שהעולם יניח לנו להחמיץ סצנה. למה נעמיד פנים כי אנשי עולמנו סבירים הם. הרי בפנינו עומדת דלת אחת מעלה אדים אדים. ופני הגברת הולכים ומאדימים.

"אבל זאת לא אני", היא החלה רותחת. "למה את אמרת שזו אני. אם זאת לא אני. לא! חבל שאת אומרת בלי שאת יודעת, מי זאת, חבל שאת מאשימה, כי הדלת הייתה שם לפני!" המאמנת מופתעת, ניסתה להמשיך.

החלה הגברת ממררת בבכי. הסירה את המגבת, נותרה רק בכפכפי הבד והחלה מתרוצצת בחלל האדים לבדוק את הדלת. המאמנת ניסתה לומר משהו, "אבוד לך" לחשתי. והגברת מתייפחת הלכה ובדקה שוב ושוב.

אוי הספק, הספק שקונן בליבה. כמה קלה היא נפש האדם להטלת הספק.


פורסם בארנבות

בגן החיות בברלין

28 אפריל, 2007
3 תגובות

בגן החיות בברלין


פורסם בארנבות, מסעות

שפה משותפת: בדרך מפריז לברלין

6 אפריל, 2007
4 תגובות

בוקר קריר בשוק. מוכר היין מתחיל לשתות מוקדם. הוא נראה עליז למדי. "נראה שאתם מתכננים פיקניק", הוא אומר וצוחק לעצמו. ורתר מתעקש שהוא יקנה את הגבינה, כי לו יש שפה משותפת איתם. האומנם? אני מוצאת את עצמי מבינה אותם בקלות. הם מצידם עוצרים ושואלים אותי שאלות. "מדמוזל, איך מגעים לרחוב דקארט? מדמוזל, איך מגעים לרחוב פסקל ?" משונה. אני נפרדת מהרחובות שעל דרכם ידעתי להשיב. מהמקום שהיה לי לרגע חלום.

בתחנת המטרו האחרונה בפריז, תזמורת כלי נשיפה ומיתר מנגנת מנגינה נוגה. אנו חולפים על פניה ביעף, אך פתאום נעצרים באחת, כאדם אשר נקרא בשמו.

הם מנגנים את "התקווה", כולל שירת המילים. אנחנו מביטים זה בזה. "לא יאמינו לך" אומר מיכאל, "התקווה במטרו בפריז, כמה שטעטל אפשר להיות?". המציאות עולה על החלום.

עין לציון צופייה, אך כבר צהריים ואנו נוסעים בחבל השמפניה. עוצרים בקתדרלה ברימס: צלילי עוגב. מתבוננים בויטראז'ים של שאגל. הדרך קסומה. נעצור במטץ ושטרסבורג.

בכפרים הקטנים שמסביב בולי עץ להסקה בחצרות הבתים. אנשי המקום מחייכים לשלום. מרחבים אין סופיים וגדמי כרמים שלא בעונתם.

כעת אנו בדרך הריין. בצד הנהר כבשים טובות רועות באחו. נראה לי שגם אותן אני מבינה. יש לנו שפה משותפת.


המחבק מנוטרדם

1 אפריל, 2007
5 תגובות

בחדרי הקטון, בפריס, רוח קרה מנשבת דרך החלון. מיכאל וורתר חוזרים עם בגט, פרומאז', נקניק ובקבוק יין. עוד יום כזה, והפכתי לפרומאז'.
בשוק יום שבת ורתר מתאהב במוכרת הלחם. הוא עוקב אחריה ומתכנן לתת לה מכתב. בקתדרלת נוטרדם מסתובב בחור צרפתי ומחזיק שלט: "חיבוקים חינם". פריזאיות בעקבים גבוהים וצעיפים מתנופפים פוסעות ברחוב. פפטייר עומד בקור נהר הסיין ומפעיל בובה על חוטים לצלילי שיר אהבה. יפניות חמושות מצלמה מתנפלות על המחבק מנוטרדם. אזמרלדות קטנות רוצות חיבוק. גם פריזאיות גבוהות רוצות. מי יחבק את מוכרת הלחם?

ברחוב מדאם דה סבינייה. מסתובבת המדאם מאז המאה השבע -עשרה, אשה של מילים. בין חדרי הטרקלין היא פוסעת נסערת על רצפת העץ לאור נרות. נעצרת לרגע מביטה בויטראז'ים. נאנחת מתחכום היתר שבכתיבת מכתבים ואוכלת פרומאז'.


חיה בשטעטל בפריס

31 מרץ, 2007
14 תגובות

ימים אני אומרת לו:"ורתר אל תשכח להביא את המחשב הנייד לפריס. הכי חשוב אל תשכח את המחשב. אומנם חופשה אבל כתיבה היא אוויר".

היו הייתי חיה בשטעטל. בחורה עם מחשבות מוצנעות. ביום בהיר אחד, הפכו חיי לדוקומנטרי.

הבוקר אני טסה לפריס. מבוהלת מתחזית מזג האוויר הצופה לי שש מעלות, אני מתלבשת חם , חם מידי. כבבושקה של בגדים אני מגיעה לשדה. אני מוכנה. אלפיים שנות גלות ואנחנו עדיין בישראל.

לילה שלם אני לא ישנה. מחזיקה את הדרכון הישראלי, ותמונתי המוזרה מחייכת לי מתוכו. בבושקה עייפה מתישבת בכורסא בבית הנתיבות.

ורתר יושב ומסיים לכתוב מאמר ברגע האחרון , שולח ומביט בי. רוצה את המחשב הוא אומר. מיד אני מתנפלת עליו ופותחת את הדואר. ופתאום שממה. מה? איפה הן? אני מביטה בורתר המומה. מה? האותיות העבריות. אה, זה מחשב שקניתי בארה"ב. אבל..ביקשתי. ורתר! אבל דיברתי..זה בלוג עברי. לא ידעתי שרצית את המחשב בשביל זה…אפילו פעם אחת לא שאלת אותי אם יש לי עברית..

אבל ביקשתי..

אני מביטה בשעון, חצי שעה לטיסה. אני לא יכולה בלי אותיות! את היסטרית, אומר לי מיכאל שלי. אני אכתוב לך אותן. אבל אני כבר לא שומעת. לוקחת את התיק ומתחילה לרוץ

מסביב כולם קונים במרץ ספרי טיסה ומשקאות…איפה הן יכולות להיות..אני רוצה את האותיות שלי. בין מכשירי הכתיבה והספרים? תכשיטים? קפה וממתקים? מכשירי חשמל…מחשבים..הו! אני רצה אל עבר דלפק המחשבים

דרך הזכוכית אני רואה סט מדבקות אנגלי-ערבי-עברי. מאושרת אני מצביעה עליו. "את המדבקות" אני אומרת. מה? שואלת הקופאית, מה את רוצה. את המדבקות למקלדת. איפה זה? היא שואלת במבט אטום. "נו, כאן! יש לי טיסה, אני מצביעה על דופן הדלפק שמתחתיה. "ציון, איפה המדבקות?". היא צועקת. כאן אני מצביעה. ומלטפת אותן מעבר לזכוכית. "סימה, איך מוצאים משם את האותיות"?

חמישה דולר על האותיות שלי בהצגת כרטיס עליה למטוס

חוטפת אותן ורצה לשער הטיסה. עכשיו אני במטוס, מדביקה את האותיות למילים. לתדהמתו של ורתר.

שלום לך פריס, עתה נפגש פנים אל פנים, את ואנוכי!


העמוד הבא »

    לוח שנה

    נובמבר 2017
    א ב ג ד ה ו ש
    « ינו    
     1234
    567891011
    12131415161718
    19202122232425
    2627282930