חיה בשטעטל

שעה עגולה | 25 אפריל, 2007

כשם שהעצב אינו בהזמנה כך הכתיבה אודותיו מאחרת תמיד. לסוגיית הקצב של העצב, אני נדרשת באופן דחוף. מנסה לדלג בינותיו, ולהדביק את הפערים ביני וביני.

כך הדלקתי נר לזכרה, שהייתה כציפור בצילו של הזיכרון. זו השומעת חדשות כל שעה עגולה, גם אחרי עשרים שנה, מנסה להדביק את קצב הנופלים ובוכה. בחרה לה יום למות בו. כאילו שלא ידענו שחיה בצל הזיכרון, הלכה גם היא ביום הזה.

השנה הייתה הצפירה ארוכה. מניתי אותה ואותה ואותה. לא הייתי עצובה, רק יגעה מאותה שעה עגולה.

מודעות פרסומת

פורסם בנאלמת, תרבות

5 תגובות »

  1. מזדהה

    תגובה של benziv — 25 אפריל, 2007 @ 8:44 pm

  2. מקסים!

    תגובה של drinking — 26 אפריל, 2007 @ 12:24 pm

  3. תודה לכם..

    תגובה של avitalgloberman — 26 אפריל, 2007 @ 12:29 pm

  4. Wawooooooooooooo
    כה מרשים

    תגובה של MamaDonna — 26 אפריל, 2007 @ 1:19 pm

  5. […] אפריל 27th, 2007 ימים קשים עוברים על כוחותינו בגלות. יום הזיכרון זה אף פעם לא קל, במיוחד כשאתה כל כך רחוק. העברתי את רובו מאחורי הבר. בראנץ' של יום ראשון אביבי. מימוסה ובליני נמזגו כאילו הם בחינם. עוד סממן תרבות אמריקאית שלא מובן לי. שתי דקות דומייה שלי עם עצמי, אבל מה שבאמת צבט בלב היה לקרוא את הפוסט הקצרצר הזה. […]

    פינגבאק של ימים מטורפים ושטופי אלכוהול « וידויים של מח מסובב — 27 אפריל, 2007 @ 7:27 pm


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: