חיה בשטעטל

בחדר הכושר | 22 מרץ, 2007

למה את אף פעם לא כותבת עלינו, רטנו לעברי בחדר הכושר. ובאמת, למה אסתיר זעתי? מדוע אפסח על המקום בו אבוא להשהות את הדעת, למען ישכח ישבני ותדבק בטני לחיקי.

הנה אספר את קורות הזקן לימני, המהלך בהליכון ומספר לעצמו סיפורים ובקול. אכן, תמיד אהבתי מספרי סיפורים. "מחכים לך" הוא צועק לעברי, נעצר במקום ונשמט לאחור.

וכי למה נצחק על המספר לעצמו ובקול. הרי הוא מביא עימו מסורת אפית עתיקה. וכי מה אעשה כאן אני, אם לא אספר לעצמי ובקול. תמיד אהבתי מספרים. רבים מהם בני שבעים ומעלה היו מתיישבים לצידי דרך קבע באוניברסיטה, ומרתקים את אוזני בנפלאות קום המדינה. באיזה ראדאר פלאי מזהה המספר את מאזינו?

כאן מסביב הארנבים והארנבות, מפמפמי השרירים ואוכלות החסה, אינם ציוריים כלל. אולם תמיד אוכל לסמוך על סיפוריה של גברת משיגנע, הצורחת אותם לפלאפון שלה, בניגוד מוחלט לחוקי ההליכון והעור התוף מאוד. כהרגלה היא פוצחת בזעקות שבר על בעלה, ואז על העורך דין. כשתסיים תלך ותשפשף את פניה בסבון, כה חזק, אולי הפעם ימחקו תוויה מהמראה.

וכיצד אבכה על המנקה סביב, שאינה דוברת מילה עברית, המתגנבת לחדר הספינינג ושם רובצת בחלוקה על האופניים. מה אומר עליה, היושבת בחדרון עמוס גלילי נייר וצופה בעשרות נשים ערומות, החולפות על פניה יומיום ולא אומרות לה שלום.

אולי באמת מה שלא ניתן לדבר אודותיו, אודותיו יש לשתוק.

מודעות פרסומת

פורסם בארנבות, תרבות

4 תגובות »

  1. כל עוד לא יבשה לשונך הרי אנו נשכרים.

    תגובה של MamaDonna — 25 מרץ, 2007 @ 11:03 am

  2. חזק.

    תגובה של yoav itamar — 26 מרץ, 2007 @ 11:12 pm

  3. תודה:)

    תגובה של avitalgloberman — 27 מרץ, 2007 @ 1:10 am

  4. bon voyage

    תגובה של מיאו — 30 מרץ, 2007 @ 3:46 pm


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: