יומן

אני זוכרת איך סבא גלוברמן היה יושב ליד השולחן במטבח, וכותב על נייר חשבון קטן בעיפרון: 2 לבן, 1 לחם קימל, 1 מרגרינה. אחר כך היה לוקח את עגלת הקניות המשובצת וצועד במורד הרחוב. אני רואה אותו עובר ליד הגינה, מטפס את שלוש קומות הבניין הישן ברמת גן. ליד התה בלימון שלו היה מניח מחברת ירוקה וכותב את יומן חייו. אני הייתי מתגלגלת מתחת לשולחן, בוחנת את הכפכפים החומים, את בהונות הרגליים.

 

אחר כך באו השנים שהוא התחיל לשכוח. עצב אחר עצב, תא אחר תא, סבא התרחק והלך ממני. היומן נשאר במדף הארון ליד המצעים. אני מציעה את מצעי השלג. סוס וקרון עוצרים לידי. סבא מה השעה? בואי, יש לנו משמרת לילה לעשות. אני עורכת את היומנים של סבי וקור הלילה שובר אותי. אני שנולדתי בארץ החום. לא יכולה לשאת את מחשבת עבודות הכפייה בסיביר. הגוף השבור, הנושא את הסוס לבדו, מעביר טיט במינוס שלושים מעלות. הלילה עבדים היינו לצבא הרוסי. 65 שנה עוברות המילים במערבל אבנים. כתיבתו של סבא תמימה וזיכרונותיו… בואי, הוא קוטע את התרגשותי, תעזרי לי לערום את בולי העץ. אך כובד העץ שעל גבי, ככובד העיפרון. 2 לבן, ארשום. 1 לחם קימל, 1 מרגרינה. אני רושמת ויורדת למכולת. גשום היום, קריר.

---

פורסם ביומן, נאלמת, רחוב