שוקולטרי

 

 

 

שלושה אנשים נכנסים לשוקולטרי. שלושה אנשים יפים. כמה יפה השוקולטרי, פרלינים קטנים מונחים על מדפים בהקפדה. שוקולד מריר, שוקולד קראנץ, שוקולד לבן. חבילות שוקולדים תלויים מהתקרה. ריח חזק של תענוג באוויר.

שלושה אנשים רוצים קפה. שלום, איזה קפה יש לכם? הם שואלים לתומם. "מה זאת הפלצנות הזאת", אומרת גברת פלצות מאחורי הדלפק. "כשאני הייתי בגילכם שתיתי נס-קפה". טוב זו הייתה תקופה אחרת… הם מהמהמים. טוב אני רוצה מקיאטו אומר אחד מהם. "מה? מה זאת הפלצנות הזאת?" אומרת גברת פלצות, "תגיד קצת אספרסו, קצת חלב. ומה רוצה "הנערה" היא מצביעה עלי. או שמא את גברת או מלכת אסתר.."

שלושה אנשים על עוגת שוקולד מריר וגברת פלצות אחת בדרום העיר. הרשו לי להציג אותם. הרשו לי להציג אותה. הרשו לי לדון לרגע במושג הפלצנות. אם למושגים יש בית, לפלצנות יש בית משוקולד. בית עם ריח חזק של תענוג באוויר.

הלילה הרשו לי לחלום. בחצות סוגרת גברת פלצות את השוקולטרי. כשתצא תלך בעקבות פירורי הלחם הקטנים. ועורבי השדרה ילקטו אותם, פירור אחר פירור. כשתגיע לביתה הלא פלצני ותשב לקרוא את ספריה הלא פלצניים, יופיעו ילדיה, הנזל וגרטל וביחד הם יוכלו לראות טלוויזיה לא פלצנית.

אולם, עם שחר, תעמוד גברת פלצות ותקרא לעורבים. אט אט יחזירו לה את פירורי הלחם, פרור אחר פרור, יקבצו חזרה לפרוסה. וגברת פלצות תמרח עליהם שוקולד השחר.

---

פורסם בארנבות, עיצוב, רחוב, תרבות