ובתוך הפסנתר

 

"שלום", אני מצטרדת, "בזמנו אמרת לי שאתה מוביל גם פסנתרים". "נכון, מתי את צריכה?". "…אממ עכשיו". "טוב אני בא". "מה?"

גחמות הן דבר מגונה. אולם הפסנתר הרוסי שעדיין לא הובלתי לשטעטל, איננו גחמה. הוא מורשת. וכיאה למעמד, תוך שעה עמד לו ברחוב פסנתר, מרופד בשמיכת פוך.

ובתוך הפסנתר, ילד ישן, ילד ישן…

המובילים מישה, סלבה וולדימיר הם גברים חסונים. כל מדרגה של ארבע מאות הקילו האלה, בדרך לקומה הרביעית, עלתה לי בהתקפי חרדה קטנים.

היסטרית התרוצצתי בין החדרים, כחולדה חקרנית בקופסא. לבסוף הונח הפסנתר בהתנשפות בכניסת הבית. זה "אוקטובר האדום, פסנתר שלך…" אמר לי מישה. "כן כן, תשתו תשתו" מזגתי להם כוסות פטל… מהפכה.

מישה, סלבה וולדימיר הם פסנתרנים. מביטים בפיינינה . מביטים בי. רק הסוכר מנחם.

"תודה רבה גיברת". סיים ולדימיר את עוגיות החמאה, וסגר את הדלת.

אני מתקרבת אל הילד הישן, במשקל 400 קילו. מרחרחת אותו בחשדנות. מנגבת את האבק. פותחת בזהירות.

דו.

ילד יפה, גדול מידי למרחב. גחמות הן דבר מגונה. אולם הפסנתר הרוסי שהגיע לשטעטל איננו גחמה.
הוא מורשת.

---

פורסם בארנבות, עיצוב, תרבות