חיה בשטעטל

חמסה חמסה | 4 פברואר, 2007

יאיר גת הזמין. חמישה דברים שלא ידעתם עלי

1. בגיל שבע עשרה וחצי מצאתי את עצמי רצה בג'בלאות בטירונות קרבית. מפקדת המחלקה רצתה לתדרך אותי לפני היציאה הביתה. "גלוברמן" היא נבחה, "מה זה פקודת נכס לאומי?" מבולבלת גמגמתי לעברה: "אהה, נכס לאומי? אהה, נכס לאומי זה אני!".

2. אני חולמת המון. לפעמים אני רואה בחלומי בתים של שיר על דף, מתעוררת וכותבת אותם. ויש לי גם סיוט חוזר. בסיוט מחר הבגרות במתמטיקה ואני לא יודעת כלום. תתעוררי אני אומרת לעצמי בחלום את כבר אחרי תואר ראשון.

3. אני נשואה. לאדם הכי חכם בארץ…ששש..אל תספרו לאף אחד. כמאמר החמישייה הקאמרית :"אם יש לך אישה מושלמת, אל תספר לאף אחד. במיוחד לא לה!". והרי בחמישיות עסקינן.

4. כתבתי שירים עוד לפני שידעתי לכתוב. הייתי מדקלמת אותם בראש. את ההרגל הזה יש לי עד היום, אני מחברת באוטובוס, במקלחת , כשאנשים מדברים אלי…לפעמים גם בסרטים, חיה בשטעטל אתם יודעים.

5. יש לי פטיש לג'ינג'ים. הכול התחיל לפני שנים, בשיעורי עזר במתמטיקה. ישב לו סטודנט קיבוצניק והסביר לי בעיות תנועה. מהירות- זמן- דרך. לא הבנתי. רק ריח הסומסום שנדף ממנו. התלתלים הג'ינג'ים והבייגלע החם שאכל בין השיעורים, נדבק לזקנו. ודבק בי. בצבא, הטילו עלי פעם לפקח על מטווח טירונים. כל הטירונים שכבו על הרצפה והמפקד הג'ינג'י ירה עליהם פקודות. אני עמדתי בצד. כשסיימו ניגש אלי המפקד ולחש לי באוזן, "הכל בסדר? יש לך הערות?". כן, היה לו ריח של סומסום! ואני כמעט התעלפתי מהתרגשות. אז מה הפלא שכשפגשתי מתכנת ג'ינג'י , מיד שאלתי אותו אם הוא אוהב בייגלע. "כזה בשקית או כזה עם חור על עמוד?" הוא התעניין. על עמוד, השבתי.

עכשיו מגיע החלק הקשה. לסדר חמישייה.

מיכל, יעל, נטע, אורי, אדר

מיק ,אלון, אלעד,עומר,לירון

צריך עשרה למניין לא?!

וצריך גם בלוגרים, לא?!  רונן, משה

כתבו חמישה דברים שלא יודעים עליכם.

מודעות פרסומת

פורסם בארנבות

23 תגובות »

  1. לפני שבוע הייתי אצל הורייך ודיפדפנו לנו באלבומי הילדות.
    הסתכלנו בתמונותייך שהזמן עצר בהם מלכת ומראה פנייך נשאר היום כמראה פניה של הילדה בכתה ו.
    לקרוא אותך, זה לשמוע את הילדה החכמה והנבונה של ילדותך , שהתעטפה לה בהרבה יותר שלווה, חום וחיוכים איכותיים. ללא ספק, את נכס לאומי.
    נשיקות
    לימור

    תגובה של לימור — 5 פברואר, 2007 @ 11:40 am

  2. 🙂

    תגובה של מי אני? — 5 פברואר, 2007 @ 2:11 pm

  3. אני מתולתלת
    (אבל לא כמו מיק).
    אמכור את אמי ואבי תמורת: סושי ללא הגבלה לכל החיים, רומן שיותיר חותם בהיסטוריה, דייט עם לואי ת'רו
    (לא בהכרח בסדר הזה).
    פעם, כשעברתי ניתוח בארה"ב, שנייה לפני שחומר ההרדמה החל את פעולתו הספקתי לשמוע את המנתח אומר
    "I'm not so sure about this".

    כשהתעוררתי הוא חייך חיוך צבוע של אמריקאים ונתן לי סיכה כחולה-עגולה של "מועדון המעריצים של רכבי אספנים בפיטסבורג בע"מ". הקאתי מהבחילה של ההרדמה. עדיין יש לי את הסיכה.
    הייתי רוצה לכתוב מחדש את ה"גלגול" של קפקא – אבל הפעם כסרט זומבים שבסופו גרגור אוכל את כולם.

    נראה לי שכבר ניחשתם במי מדובר, הא?
    והבלוג שלך נפלא, בובי.

    תגובה של משחק הניחושים — 5 פברואר, 2007 @ 2:12 pm

  4. גברת אלכסנדר את מלכה
    מגיע לך סושי לכל החיים
    את ההורים תשאירי קצת הם עשו
    עבודה טובה

    תגובה של avitalgloberman — 5 פברואר, 2007 @ 2:16 pm

  5. רק חמישה דברים ??!

    טוב, אז לפני שאספתי גוזלים מהרחוב אספתי מורה לאנגלית. כן רבותי, בכיתה ד' הזמנתי את המורה לאנגלית שלי הביתה כדי שתכיר את המשפחה הבריטית והמנומסת שלי מקרוב ותשתה תה עם המקצוענים. אהה, כן – זה היה ספונטני ולפני עידן הסלולרי. הבעיה היתה שלא צפיתי שאמא שלי תפתח את הדלת תוך כדי שהיא זורקת קללה עסיסית לאחותי הקטנה ופניה מרוחות בשכבה עבה של מסיכת פנים.

    אפרופו אמא שלי – היא ידועה אצלי במשפחה כ"בעלת השלפוחית הרגיזה". מה לעשות … הזמן עושה את שלו… בכיתה ז' היינו בטיול בהולנד ונתקענו בפקק נוראי. מה עושים כשהשלפוחית קוראת "הצילו" בהולנדית ? למי פונים. בשביל זה אלוהים ברא את אבא שלי ששלושים שנות נסיון בצילום שדות קרב הכשירו אותו לרגע המכריע הזה. הוא שלף פחית קולה ואת ה"לדרמן" שלו, חתך את המכסה והגיש לאמי הנרגשת. כעבור שתי דקות אמא נרגעה ואני כבר חשבתי איך להוציא פטנט בארה"ב .

    "thank you for last night Alon"
    אמרה המורה לאנגלית בדיוק לאחר שהסבירה לכיתה את חוקי ההווה המתמשך. עד כמה שהייתי רוצה לחשוף פה בין חמשת הדברים שהיה לי רומן סוער עם מורה לאנגלית, אני עדיין בריטי ויש לי כבוד. פשוט מדובר ב"משפט שהוצא מהקשרו". אני עשיתי לאמא שלי חוויה מתקנת בתיכון והפגשתי בינה לבין המורה שלי והיה בינהן קליק מדהים מהרגע הראשון. המורה פשוט רצתה להודות לי על המפגש המרגש ולא חשבה לרגע כי חברי עמוסי הטסטוסטורון יבינו את זה אחרת. כעבור כמה שנים, אפרופו, נולדה למורה בת ואמא שלי היתה המטפלת שלה. היו לה עיניים כחולות יפהפיות ואני מכחיש כל קשר.

    הולנד לא עזבה אותי והיתה לי הזדמנות נוספת לחוות הכל מחדש. זה היה בתאטרון "פלייבק" בקריה בת"א. פעם בחודש הייתי פוקד את המקום כדי לצפות בחבורת שחקנים חובבים שהיו מעלים מחזות על בסיס סיפורים שהקהל היה מנדב. הערב התחיל בסיפור של אישה אחת שהוריה היכו אותה בילדותה. מייד עלו השחקנים אל הבמה, צרחו ויללו וזרקו חפצים לאוויר. אחר כך עלה לבמה גבר וסיפר איך כשהיה ילד היו לו סיוטים בלילות שהוא נרדף על ידי הנאצים. פתאום שמעתי גרמנית צורמת וצעקות "הצילו" בפולנית. ואז אני הצבעתי בענווה, התיישבתי על הבמה וסיפרתי כיצד אמי הטילה את מימיה לתוך פחית קולה. מיותר לתאר איך המשיך הערב.

    אני מזמין את ג'ין למשחק

    תגובה של hanoded — 5 פברואר, 2007 @ 3:00 pm

  6. מורות לאנגלית, שלפוחיות שתן, צעקות בגרמנית
    עשית לי תאבון!
    🙂

    תגובה של avitalgloberman — 5 פברואר, 2007 @ 3:07 pm

  7. 1. עד גיל 18 הייתי מאזינה למוסיקה ללא הפסקה. ביליתי ימים ישובה בישיבה מזרחית בחנות התקליטים 'באלאנס', ובולעת את האלבומים שעופר המוכר נתן לי לשמוע. ולא הייתי יוצאת מהבית בלי דיסקמן בצבע צהוב זרחני עם חצי סטיקר מגוחך של שלום עם עננים.

    2. כשהגעתי לצבא התמקם מעליי, ממש כמו בסרטים המצויירים, ענן של חצי דיכאון מלווה בהתנוונות תרבותית כוללת. במשך שנתיים לא קראתי ספר, ולא שמעתי שיר. עם התפוגגות הענן הזה השלמתי את הפער הספרותי תוך שבוע, ורק הריחוק מהמוסיקה נותר. בימים אלו אני עושה את צעדי הגישור ראשונים. ועל כך אני מודה לחברותיי הטובות.

    3. מכיתה א' ועד ו'! הייתי מאוהבת באיתי, הבלונדיני בעל העיניים הכחולות. איתי אהב כדורסל, ולכן גם אני אהבתי כדורסל. ביליתי זמן רב בצפייה במשחקי nba בשעות בלתי שגרתיות, ובלמידה של כל כללי המשחק. בסוף כיתה ה' נערך חידון הכדורסל הגדול בכיתה ה' 6. בגמר נותרנו אני ואהובי התיאורטי איתי, ראש בראש. לחלל האוויר נזרקה השאלה המכרעת. אני לא זוכרת מה הייתה, אבל אני זוכרת בבירור אותי צועקת- "איזייה תומאס". ניצחתי. איתי יצא מהחדר מובס, ולא דיבר איתי במשך חודשיים. אני זוכרת שחשבתי לעצמי, לא במילים האלו כמובן, דם איט, אישה, מתי תלמדי לשתוק?

    4. לא למדתי. למרות שאת זה אתם כבר יודעים עליי. אני שמחה שכך התפתחו הדברים.

    5. האהבה הראשונה שלי אם כך היתה לא ממומשת

    הראשונה והאחרונה.אם לא סופרים את הבחור הממש חתיך מ
    . prison break-
    חמש עשרה שנים אח"כ,
    מושיק אומר שזה קצת מאוחר מדי, נשבר לי הלב
    לראשונה. זה לא קל. גם את זה אתם בטח יודעים.

    כמו נטע, גם אני קשה להשגה, כלומר לניחוש,
    וגם אני רוצה להוסיף, בהופעת הבכורה שלי באגף ה
    -comments,
    שהכתיבה שלך משמחת אותי, ומרגשת.

    תגובה של חמישייה פותחת — 5 פברואר, 2007 @ 3:31 pm

  8. לשדרנית הספורט הלוהטת
    אל תפסיקי לשדר
    🙂

    תגובה של avitalgloberman — 5 פברואר, 2007 @ 3:45 pm

  9. אני מתולתל, אבל לא כמו אדר.1

    2. אני כמו השפן של אנרג'ייזר אבל עם מקיאטו, קרואסון ומיץ תפוזים ונמנום בשמש פעם בשבוע.

    3. לא בכיתי בסוף של קאובוי ביבופ, אבל כן בסוף של ניאון ג'נסיס אוונגליון.

    4. אני חושב שאפשר לתמצת כל תיאוריה למשפט אחד שיהיה כתוב באבסטרקט, אבל משתדל לא להגיד את זה ליעל או יהונתן.
    נראה לי שחבל לקלקל להם את הכיף.

    5.אם לא בזכות שום דבר אחר, הייתי רוצה להיזכר בהיסטוריה בתור הבן אדם היחיד שכתב עלילה נורמלית למשחק מחשב. בקצב העניינים הנוכחי, אף אחד לא עומד לעקוף אותי להישג הזה.

    אני רוצה להזמין את דונה

    תגובה של בוביבן — 5 פברואר, 2007 @ 9:05 pm

  10. כתיבה מיוחדת ומעניינת מאוד. 🙂

    תגובה של קוראת נלהבת — 6 פברואר, 2007 @ 4:21 pm

  11. אתמול בערב ירדתי לרחוב כדי להביא משהו מהאוטו ואיזה בחור גבוה ופסיכוטי שפוקד את רחובי באחרונה ראה אותי, פתח את החגורה, שם שתי ידיים על החלציים וקרא לכיווני בקולי קולות "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד", עם השם המפורש וכל זה. אני לא חושבת שהוא תיאר לעצמו שזו ההטרדה המינית שהולמת אותי ביותר

    כמה שעות לפני כן, ועל כן בלי שום קשר, נסעתי באוטו ובכיתי בכי תמרורים לצליליו של השיר הלא-כל-כך עצוב "מיכאל". כדי להציל את מעט הכבוד העצמי שנותר לי, הסקתי שאני כנראה מבייצת או משהו

    אחי ואני היינו נוהגים לשחק במשחק המקסים "מי הקיא יותר פעמים" כשהיה לנו וירוס בטן סימולטני (זה קרה אי אילו פעמים). הייתי תמיד מפסידה ומתבאסת. זאת כנראה אחת האכזבות המשונות ביותר שהיו לי.

    הלוואי שמיק היה צודק לגבי תיאוריות של שורה אחת. זה היה מקל עלי את ההתקף החרדה וההיפרונטילציה

    ביום הראשון שלי בתיכון המוזר והנפוח שלמדתי בו, ביקשו ממני להקריא משהו מהמקראה בהיסטוריה בכיתה. טעיתי בהגייה של המילה "בורגנות" (אל תשאלו איך הצלחתי לעשות את זה) ואיזו כלבתא אחת (שגם היתה יפהפיה, יקח אותה האופל) נקרעה מצחוק ולא הפסיקה לרדת לחיי במשך שבוע. אני תולה בה את החשש שלי לדבר בפורומים שבהם אני לא מכירה את המשתתפים.

    נשיקות מותק! רשימה מעולה!

    תגובה של מי אני? — 6 פברואר, 2007 @ 4:59 pm

  12. 1. פישקה- האם מדובר בשירה האלמותי של אתי אנקרי? כי אם כן, ווידוי נוסף: הצבעתי לה בפסטיגל בבנייני האומה

    2. הפנייה של מיק לאימו דונה, גררה בי גל נוסטלגיה נוסף
    Donna Martin graduates! Donna Martin graduates!
    Suspend Donna-Suspen us all!!!

    3. גברת גלוברמן, הפנייה השמית שלך אלינו ממש עשתה את ההבדל.את צריכה להמשיך להכריח אותנו לכתוב. רק ככה זה עובד

    בברכת יאללה הפועל ובתקווה שביום חמישי הגביע סוף סוף יהיה שלנו, ויד אליהו ייצבע אדום!

    תגובה של כבר לא שדרנית ספורט — 6 פברואר, 2007 @ 5:25 pm

  13. נו טוב, נשברתי הרי עומדים להרחיקני…ממש עניין של חיים ו..מה? מה בדיוק קורה פה
    אז ככה
    אני הקפוצ'ינו של המקיאטו המתולתל*
    ידועה כ"יוסף בעל החלומות*
    הופכת חידודים חידודים עם חשיפה לכוכב נולד*
    חושי חוגגים עם אמנות ,אדריכלות ועיצוב*
    מתה" על קולנוע אסייתי" *

    Donna Martin -מי זו ה
    softball מאמנת ה
    הזמרת, או מטפלת גוף/נפש

    תגובה של אמא דונה — 6 פברואר, 2007 @ 7:52 pm

  14. אחד ה‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏זכרונות שלי מהעלייה לארץ הוא אני בת 4, יושבת על סיר בשדה התעופה. מסתכל עלי תור של עשרות אנשים שמחכים לצאת מברה"מ. נדמה לי שגם היו מחיאות כפיים.

    בטורניר כדורסל שנערך במהלך הקורס שלי בצבא, התנדבתי להיות הקמיע של הקבוצה שלי ולבשתי תחפושת לכל הגוף של פו הדוב. ממליצה לכל אחד להסתובב בבסיס צבאי בתחפושת של דב צהוב.

    סושי מככב בשטעטל – אז אני אצטרף. סושי עושה אותי מאושרת. אני לא יודעת באיזו תגובה כימית מדובר, אבל זה מעורר אותי יותר מקפה ומלאכוהול.

    שנים הייתי מכורה לפורומים באינטרנט, בעיקר באופן סביל. קראתי כל פורום תמיכה אפשרי ב"תפוז" עד שאח שלי תפס אותי יום אחד מעיינת ב"פורום קיצור קיבה – תמיכה" והסתכל עלי במבט מזועזע.

    ואני משתתפת כבר 4 שנים באופן עקבי בפורום בישול.

    תגובה של Wednesday — 6 פברואר, 2007 @ 8:44 pm

  15. 1. במשך שנה אחת יצאתי עם 4 בחורות שקראו להן נועה. בשנה אחרת, יצאתי עם שלוש בחורות שקראו להן מאיה.

    2. יש לי פטיש לפיסוק. אני לא יכול להפסיק לשכתב משפט, עד שאני מרוצה לחלוטין ממיקום סימני הפיסוק.

    3. אני נוהג לספר את אותו סיפור שוב ושוב, בהפרשים של כשלושה ימים, לזוועת הנוכחים. זה מנהג שסיגלתי לעצמי כשהיו לי המון חברים, ואז תמיד היה מישהו שעוד לא שמע את הסיפור. מאז מצבת החברים שלי התדלדלה, אבל אני כמנהגי נוהג.

    4. שנה אחת, הלכתי לפסטיגל עם חברים בלי שההורים שלי ידעו.

    5.החזקנו מתחת לרגליים כל הפסטיגל שלט גדול. כשציפי שביט עלתה לבמה, הנפנו אותו גבוה וצרחנו בקולי קולות. כולם מסביב הסתובבו להסתכל עלינו. הילדים בהערכה, וההורים בשאט נפש.

    6. על השלט היה כתוב באותיות צבעוניות גדולות: "ציפי — תעשי לנו ילד". וזה גם מה שצרחנו.

    7. וגם זה קרה כשהייתי בן 24.

    תגובה של אחד שברור שלא יסתפק בחמישה דברים — 7 פברואר, 2007 @ 12:35 am

  16. לג'יין — ברוכה הבאה. ותנסי סושי-חומוס. קראתי בעיתון שזה עושה מצב רוח משו-משו.

    תגובה של אלעד — 7 פברואר, 2007 @ 12:36 am

  17. 1. הגשתי היום סוף סוף את עבודת הסיכום במבוא לפוסט-מודרניזם, הקורס המקושקש של מר דעואל לוסקי (הוא קורא לעצמו ד"ר – אבל לא ראיתי אותו מופיע כך בידיעון. פישקה). ברברתי במשך חמישה עמודים על תרבות המונים והדרך שבה היא משתקפת ב-
    Losing My Edge By LCD Soundsystem.
    הדבר המביך הוא שיכולתי להמשיך לברבר על כך בעוד חמישה נוספים.
    הדבר המביך עוד יותר הוא שנראה לי שהרבה חברים שלי היו חושבים שאני יכולה להמשיך בעניין הזה מינימום עוד עשרים (כאלה שנכתבים בנימה, איך לומר, המהדהדת את איטליה של שנות השלושים).
    2. אני חושבת שזה מעניין איך שפורמט מכתיב רעיון – אני מוצאת את עצמי נכנעת למשקל הברור שמכתיב עניין ה"חמישה דברים": להלן, משפט קצר ומיידע-הרחבה (אצלי היא ממש מורחבת)-פאנץ' ליין. המנגינה של כולנו ממש זהה. יש בזה משהו נחמד.
    3. בשבועיים האחרונים נדמה לי שיש לי מה שקוראים לו חבר.
    4. קוראים לו טל.
    5. טעם ההאגן-דאז האהוב עליי הוא ללא ספק תות-שדה. נכון, יש מלחמה קשה עם קרם העוגיות, אבל אשקר אם אגיד שאיני יודעת מי המנצח האמיתי.

    תגובה של מיכל — 8 פברואר, 2007 @ 8:43 pm

  18. אחותי, הפוסט-מודרניזם הזה – לפנים

    תגובה של אלעד — 9 פברואר, 2007 @ 10:57 pm

  19. 1. כשהייתי קטנה הייתי אומרת לאמא שלי "אני לא רוצה תלתלים אני רוצה שערות", עם השנים נראה שקיבלתי את מבוקשי (בהשוואה למיק ואדר) אז פיתחתי חיבה לתלתלים. מכאן די מתבקש לכתוב- 2- אם הייתי נבחנת אצל מרלוסיקי כנראה שהייתי מוציאה את עמודי על הקטע האלמותי מרחוב סומסום: "אני רוצה להיות שם". "אז לך לשם ילד". (הולך) "עכשיו אני שם?" "לא ילד אתה כאן". "אבל אני רוצה להיות שם!" "אז לך לשם" (הולך) עכשיו אני שם?" וחוזר חלילה. לא שהוא נראה לי פוסטמודרניסטי, סתם שווה כמה עמודים. ומכאן מתבקש לציין (3) שכשאני מדברת על חוויות ילדות (סעיפים 1,2) אני מתיימרת שלא להתיימר מה שמוביל אותי ל4: כמו שמיק, פאלפ ושיחות עם מיכל על ירושלים של מעלה לימדו אותי, אין התיימרות כמו ההתימרות שלא להתיימר, אפילו לא שמחת בית השואבה.
    5.מהירהורי הערב ולא רק- אף פעם לא הבנתי מה רע בנחש מתחת לקש, אם זה מגיע לזה, אני מעדיפה קצת קש מעל הנחשים. לעיתים קרובות טוב שלפחות ידעו שיש במה להתבייש. אמן.

    תגובה של פני — 10 פברואר, 2007 @ 6:44 am

  20. פאני! בטי! רק תגידי, יפזרו סביבך קש כמה שתרצי.
    מתי ניפגש למרתון רחוב סומסום?
    הבמבה עליי

    תגובה של מיכל — 10 פברואר, 2007 @ 1:26 pm

  21. count me in!

    תגובה של avitalgloberman — 10 פברואר, 2007 @ 5:35 pm

  22. נשואה ? חשבתי לעצמי איזה חמודה הכותבת הזו.
    סיפורים חביבים, בפוסט ובתגובות.
    (מה הם עשו עם הפחית ? )

    תגובה של trasi — 10 פברואר, 2007 @ 10:00 pm

  23. מה זה פה?! מדור פנויים פנויות?

    תגובה של בוביממה — 11 פברואר, 2007 @ 8:54 pm


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: