חיה בשטעטל

הדודים מאמריקה | 28 ינואר, 2007

 

הדודים מאמריקה באו לשטעטל. פרקו מזוודותיהם הגדולות והתרווחו בארצנו הרדופה. רגע לפני, בעבור חדוות המפגש אני מגייסת ארשת חייכנית. מדמיינת כיצד בכל רגע חבורת ענקים תפרוץ את שער הדלת. דבר לא הכין אותי לצמד האחים המנומס שהופיע לפתע. חדוות מפגש אמיתית.

בתום הארוחה לכבודם, החלטנו לצאת לתל אביב. לאן נלך, כיצד מכירים לתייר את המקום המוכר לך מכל. פתאום הבררנות הטבעית הופכת לבררנות יתר. הרחובות נראים מלוכלכים יותר, צרים יותר, מביישים. פתאום אתה רוצה להתנצל על הרחוב. בין רגע הפכת לאשם, לפרובינציאלי. הפכת לקצה העולם. העיר שאהבת בלי להתבייש, הופכת רחוקה. הכנסת אורחים היא הזרה, מודדת כל צעד של הרחוב.

גם כלי השפה הבוטח ניטל ממני. רק החיוך ופלבול העיניים חודר. רק היופי הוא מה שנותר. יופי המילים מוכרח להתחלף ביופי המראות. אני נאחזת בשדרות, בטעם האוכל, בחפצים. בכך שהכול נחווה בעיניים חיצוניות, ועל כן אולי נסלח.

אולי ההרגשה הזאת לא פואטית. בפינת הפיצרייה העמוסה עומד בן הדוד מאמריקה. הוא מביט בעדת האנשים סביבו ושואל: "תגידי, בחדר הזה כולם יהודים?" מופתעת מהשאלה אני מביטה מסביב, "רוב הסיכויים" אני עונה במבוכה. "ובמסיבה שהיינו, כולם היו יהודים?" כן, אני עונה בהססנות. ומבינה כמה אני בעצם לא מבינה. כמה מכות וקללות הוא קיבל בביה"ס בלוס אנג'לס. כמה עצם השימוש במילה יהודי, היא קללה, בארץ אחרת. "זרות" אני חושבת לעצמי.

הם המריאו מכאן לפנות בוקר. הרחוב והעיתון הם שלי. אחרי שנים של פוסט פוסט ציונות באוניברסיטה, ילד אחד עשה לי בי"ס.

מודעות פרסומת

פורסם בארנבות, רחוב

7 תגובות »

  1. יפה נורא

    תגובה של אלעד — 29 ינואר, 2007 @ 2:29 am

  2. רוב תודות

    תגובה של avitalgloberman — 29 ינואר, 2007 @ 2:36 am

  3. כ"כ מהחיים וכ"כ משקף את התחושות שלי בבואי "להציג" את ארצנו הנפלאה, ובאותה נשימה עיינו במדד עליית האנטישמיות בפזורות העולם הנחשק כפי שמופיע היום שחור על גבי לבן
    כתבת מקסים

    תגובה של אמא דונה — 29 ינואר, 2007 @ 9:03 am

  4. יש לכלוך לצערי ברחובות שלנו, ויש גם לכלוך באמריקה, אלא שההבדל הוא שאנחנו יותר שיויוניים בנושא: הלכלוך נמצא בכל, בארה"ב הוא שמור לאוכלוסיות ספציפיות. הדוד מאמריקה קרוב לוודאי מכיר את זה

    תגובה של benziv — 29 ינואר, 2007 @ 7:42 pm

  5. סבא שלי מזכיר לי את זה מדי פעם. עדיין לא נפטר מההרגל לומר "פגשתי ברחוב יהודי אחד".
    ומצד שני, זה עדיין לא פותר את שאלת הזהות היהודית בארץ. אדרבא, כשלא חוטפים מכות, הגדרת ה"מיהו יהודי" מסובכת בהרבה.

    תגובה של רביעי — 29 ינואר, 2007 @ 8:23 pm

  6. פוסט יפה וכתוב מצויין

    אולי אני מציין את המובן מאליו, אבל אנחנו נוטים להוציא דברים שיש לנו בארץ מפרופורציה, ולפעמים כל מה שצריך זה שמישהו מבחוץ יחווה דעה, או שאנחנו נצא החוצה, ונבין שה'שד' איתו אנחנו חיים אינו כזה נורא

    תגובה של drinking — 29 ינואר, 2007 @ 9:56 pm

  7. אבא שלי עד היום מדבר במונחים של "יהודי אחד" ו"גוי", גם בלי להתכוון. מזדהה מאוד

    תגובה של Lior — 30 ינואר, 2007 @ 3:03 am


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: