חיה בשטעטל

תיבת אוצר | 6 ינואר, 2007

אני רואה אותו ילד בריטי מנומס רוקד עם מסכות מול ארמון המלוכה במדריד. משהו במבט שלו מאוד ישראלי. משהו בהליכה שלו היברידי. "אז מה אתה בעצם?" אני הדמות שמפחדת להיתקע בסיפור אחד. נתנו לי שם של עץ, אלון, אבל האמת שאני קצת דשא, מתפשט.

הוא מלמד נערים ערבית ואנגלית. מעלה מופעים עם מפגרים וניצולי שואה. הכל בהתנדבות. הכל במקביל לתואר באומנויות, לעבודה במודיעין, להפקת מופעי תיכון.

אין לי שקט, הוא מסביר לי בחיוך זורח. אני חווה תסכול גדול. ממה? אני רוצה שיכירו בי כרקדן מסכות. אני מביטה בשעון, עדיין אנו בעולם שסופר שעות. איך סופרים בעולם שלך? סופרים בלהט. אין בי אדישות.

מה הגרעין שהופך אותך לאתה? לאורך הרבה תקופות הרגשתי שאני תוצר של משהו בלתי אפשרי. מחד מחובר לעולם הבריטי, לגלות. ובארץ באמת מזהים אותי ככזה. מאידך, כשאני נוסע לאנגליה אני לא מתחבר לכלום. איש קטבים. אני יכול בבוקר לעסוק בהופעה אומנותית ואחר כך לעסוק שעות בעבודה בנתוני מודיעין יבשים.

אני רוצה לעשות כל דבר עם אנשים. תמיד יש משהו שעוד לא ניסיתי. כמו מה? עוד לא הייתי אבא. ואיזה פרויקט הכי ריגש אותך? הפרויקט שעדיין לא עשיתי. הוא אוהב מבחנים, מתח לחץ. כל מה שיכול להכניס אותו לטירוף, לאקסטזה.

איך אפשר לחיות עם התרגשות מתמדת? פעם פחדתי שיום אחד אני אקום בבוקר ויגמרו לי המילים, היום אני רק מתרגש. המתח גורם לי להיות מרוכז. בזמן הכי קצר לעשות הכי טוב. אז איך היית מגדיר את עצמך? האמת? רק את האמת. נביא. מה? כן נביא. אני שומע מחשבות של אחרים וחוטף מכות חשמל. הכל מחשמל אותי. שומע מילה וכבר עולה בדמיוני מופע שלם.

אני מרגיש שאני יוצר אצל אנשים אירועים מכוננים. במופע למפגרים למשל, זה היום היחידי בשנה שיש לאנשים האלה קהל. ראש העיר מגיעה, המשפחה שלהם באה. ואיך אתה מרגיש? ביום המופע אני מאוד עצוב, על סף הדיכאון שהפרויקט נגמר. אני אוהב חזרות, מפגשים, עבודה קשה. התוצר הסופי זה לא אושר. וכשאתה מופיע? הו, אז זה אחרת. אבל אחר כך תבוא הריקנות הגדולה. שבועות אחרי המופע המטפלת במעון למפגרים אמרה לי שהם באופוריה מהצלחת הערב. עושה לי טוב שמאמינים בי.

אז אתה מחפש אהבה? אין לי חסך באהבה. זאת הזדמנות נדירה בה שני צדדים רוצים להגיע לשיא. בשבילם אירוע חד פעמי בשבילי לקחת יצירה צעד אחד רחוק יותר. ערב שלא ישכח. זאת מחשבה מאוד נאיבית אתה לא חושב? לא, הם לא ישכחו. אני מאמין שדברים נצרבים. לא קשור בסדר הגודל.

אני אוהב להיות בחברת אנשים. יש לי גם כמיהה גדולה לזוגיות שתמלא אותי. למדתי כבר איך זה לחיות עם מישהי ולהרגיש לבד. אבל בבית יש שיגרה, אין חזרות. לפעמים קפה ועוגה בשבע בבוקר, זה הכול בשבילי. אני לא צריך הרבה. מספיק לי מילה טובה, נשיקה. לא צריך שיחזירו לי אותה כמות אנרגיה שאני משקיע. בעצם אתה רוצה לפרוק אנרגיה על אחרים? אתה רוצה שיאהבו אותך? ככה אתה לוקח, לא? כן, אולי אני משתמש באנשים.

המוות מאוד מעסיק אותי. במחשבות, בחלומות. למה? יש לך חיים נהדרים. כן אבל מה אם זה יפסק, מה יקרה לאש? מה אם זה מחר? מפחד לא להספיק, עוד לא עשיתי כלום. רוב האנשים הולכים לישון בידיעה שהם לא יעשו שמינית מהדברים שאתה עושה. כולם מסביבי מתים. ואני מפחד שזה יקרה לי גם. ובגלל שהחיים שלי זה נרטיב אז אני תמה על איכות הסיום. אני רוצה שיקראו על שמי רחוב. מה? אתה נורמלי? כן למה שלא יקראו על שם אנשים כמונו רחוב. אני מסתכל באופן אופטימי על העולם, לא ציני. אתה תמים מאוד. אני לא חוסך באהבה. אני נותן כל מה שיש לי. חום זה משהו מאוד מוחשי. אני יכול לצאת ממפגש עם אדם מאוד מותש או לחילופין, מלא אופטימיות. פעם עשיתי שיעורי מדע לגיל הרך. לימדתי אותם איך יורד גשם. אני לוקח כסף רק כדי להתפרנס.

אני מביטה בתמימות הזאת ומתקשה להאמין למראה עיני. בחדר ארונית קטנה. תיבת אוצר. כאן אני מחזיק את החיים שלי. אני אוגר טקסטים. יש לי אוצר של כל התעודות הצטיינות, החשבונות בנק, העבודות לאוניברסיטה, התעודת גירושין. הכל זה החיים שלי. הוא מביט בכל מכתבי התודה שקיבל. קשה לי להעריך את עצמי בלי לדעת שפעם אמרו לי תודה. לפעמים אני מביט במאות שרבוטים ורעיונות וסקיצות שאגרתי ואני מאוהב. "אז אתה אוהב את עצמך". כן, מאוהב בדמות הזאת. לחלוטין.

מודעות פרסומת

פורסם בארנבות, תרבות

5 תגובות »

  1. אנושי, מקסים!

    תגובה של אביה — 7 ינואר, 2007 @ 1:52 pm

  2. דיוקן האמן כנרקסיסוס.
    האם אין ערך לאמנות מלבד בשחזור דמות הראי שלי?
    האם הצופה אינו עומד בזכות עצמו? או שמא עליו להסתפק בתפקיד הבבואה.

    תגובה של mickhalsband — 7 ינואר, 2007 @ 2:30 pm

  3. ההתעלמות מהאלמנט הנרקיסיסטי שבאמן יש בה עצימת עיניים. בודאי שלצופה יש מקום בזכות עצמו אך האמן זקוק לקהל שיעזור לו להגיע אל עצמו
    שיעזור לו להשתקף, בשביל הרפלקסיה, בשביל להמשיך ליצור
    אשה חכמה בשם נורית זרחי אמרה פעם, "אם אני מדברת ואתה מפנה לי את הגב זה לא נעים לי. אם אני מדברת ואתה עונה לי יש לי סיבה לחיות". וכן אם אני מדברת ואני רואה בעיניים שלך גם אותי, אז אני יודעת שאני אוהבת
    גם אותי גם אותך וגם את החיים

    תגובה של avitalgloberman — 7 ינואר, 2007 @ 2:51 pm

  4. מוריס מרלו פונטי, פנומנולוג צרפתי מהמאה הקודמת, עסק רבות באמנות ובראיית האמנות כחוויה שאפשר לכנות "מהותית". ובהיבט הזה, מעניין לציין שמרלו פונטי מדבר על הצטלבות העיניים של אדם ואדם כ"חשמל" המאושש את הכרתי באחר, ואת הכרתו בי.
    האמנות כאן היא תווך בין אישי, אך, ואף יותר חשוב, כלי לאישוש הוויתי כאדם, בעולם של בני אדם כמותי: כצופה, מתוך חווית האמנות, אני חווה את האמן.

    תגובה של mickhalsband — 7 ינואר, 2007 @ 2:58 pm

  5. […] טוב" צועק אלון מעבר לקו הטלפון. "את רוצה שאביא לך תבלין לאורז?". […]

    פינגבאק של גוזל « חיה בשטעטל — 3 פברואר, 2007 @ 10:21 pm


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: