חיה בשטעטל

למה שטעטל | 23 דצמבר, 2006

שטעטל, זמן רב אני שותקת. נדמה שהכול ממלאים את האוויר בדיבור ארוך וחרדתי. אני לא מרבה לדבר. אינני מתבודדת או לא חברותית. ההפך הוא הנכון. אלא שאני חשה שאין לי דיבור פרוזאי שוטף, מתמשך ורב מילים. ממש כמו בשירה, אני מעדיפה לומר משפטים קצרים, קצוצים, שניתן להרהר אחרי כל אחד מהם. הגישה הזאת לעיתים מולידה תקיעות. תחושה שמתחת לפני השטח יש המון דברים לדבר עליהם, אבל שהמיית האדם סביבי מקשה עלי לשמוע את אותו טון, שבו אני יכולה לדבר.

כששואלים אותי לשלומי, אני עונה "חיה בקצב הביט". כן, זה זוכה לצחוק. אבל מעבר לאירוניה והקלילות שההצהרה טומנת בחובה, יש רצינות גדולה. יש ביט מסוים, דופק מתחת לקרקע, שאני מנסה לשמוע. מאז ומתמיד היה לי קושי עם רעש, המולה, אפילו עם מוסיקה. דממה ומילים הם כל משאת נפשי. על כן אני כותבת, מתוך החיפוש אחר הדופק הנכון של הדיבור. מתוך ההשתוקקות לכתוב את המכתב.

אני מרבה לחשוב על תרבות חליפת המכתבים. מרבה לחשוב על המכתב שנשלח משדה הקרב אל אישה המחכה לאהובה חמש שנים. כמה השתנתה אותה אישה. מזמן חדל האהוב לכתוב אליה ועבר לכתוב אל עצמו. וכך גם אני, כמדומה: התחלתי לכתוב אל אותה האישה והיא הולכת ומשתנה.

ובכן המכתב הזה נשלח מהשטעטל. כינוי ביידיש לעיירה יהודית, אידית. ייבוא אישי מהמאה התשע-עשרה לצרכים פואטים רגשיים. השטעטל בשבילי הוא המקום הקטן ביותר, הבועתי ביותר, האקסטרוורטי ביותר שלי.

אם מרוץ החיים התל אביבי מדומה לגלגל האוגר, אני חיה בתוך האוגר. טפילה, אם תרצו. רצה הגורל והחליט האוגר להיות כנר על הגג. דרושות לי מילות השיר לאותו הכינור.

נדמה לי ששפת השטעטל היא שירה, אך גם זו הבינה שאיננה יכולה להשתלט עוד. דרוש הדיבור השוטף. בשטעטל אין סודות – העולם כמו שקוף. האנשים שקופים. הסודות שלהם פתוחים והיד רושמת. רושמת רשמים. רושמת אנשים ואיננה יכולה שלא. כשדכנית שאיננה יודעת שובע עד שתראה זוג מתחת לחופה, כך היד הרושמת, האוזן הזקורה, העין הצדה איננה יכולה שלא.

בכל עת שאשב ברשות הרבים, הגוף ירחש לעבר השולחנות. המלצרים. העוברים והשבים ברחוב. כולם הולכים הלוך יושבים חזור, על כוסות הקפה המעופש שלהם. הנה מצד שמאל יושבת בחורה על קצה כיסא הבר. למעשה היא רוצה לשבת על הברך של הבחור שלידה. אוי, שוב נכנסתי למקום לא לי. אבל מה זאת אשמתי, שהם כאן. ממש מולי. הוא מביט בה במבט מפוחד, נאנס, מתנצל. מבט שמאוהב בברמן. אני לא יכולה שלא להצביע על העוולה שמתרחשת סביבי, נולדתי עם חוסר היכולת להתעלם.

אני בדיוק הסימפטום ההפוך לבחורות מצודדות שלא רואות ממטר. הן בכל מקום, כל כך רגילות להיות מוטרדות, כל כך רגילות להפרעות שהן מנסות לפסוע מהר בלי להסתכל ימינה ושמאלה. יש להן מבט רעב, אפאטי – לפעמים בגלל הרטלין. מבט כזה, שמנסה ללכת בקו ישר מהבית לחדר כושר, אבל הפעם בלי להיאנס. הנה אחת כזאת עוברת ברחוב. אני מלווה אותה במבטי, הנה היא נכנסת לחדר המדרגות. עכשיו אני לא יכולה לראות אותה.

כשהייתי ילדה פחדתי מהחושך. פחדתי ללכת להביא מים מהמטבח בלילה. אז אמא שלי הייתה צועקת מחדר השינה, "אני רואה אותך, אני רואה אותך, אני רואה אותך" עד שהייתי מגיעה למקרר ובחזרה.

וכך הגעתי עד הלום. מתבוננת גם כשאני כבר לא רואה. מצפה מהאפלה שתביא לי כוס מים. והאפלה, בדמות המלצריות בתל אביב איננה מסוגלת לכך. ומה הפלא. מה הקשר בין הסטודנטית לעיצוב, משחק, מדעי הרוח שעשתה לשעות מסוימות מטמורפוזה למלצרית, לבין מים. מה הקשר. היא בעליל טובה מידי למקצוע. כי שירות הוא מקצוע. ומהמקום העמוק ביותר בשטעטל יש ציפיות.

עוד ממעבר החצייה שלפני בית הקפה אמרתי לעצמי: תרגיעי בובי, תנשמי עמוק. את במצב רוח טוב היום. שום דבר לא יצליח לעצבן אותך. את רצית להתאוורר כי בכית מהעיתון של הבוקר, אני יודעת את אדם רגיש, אבל גם אם המלצר יעשה משהו לא לרוחך את תהיי נחמדה, תהיי מתוקה, תהיי נורמלית, נכון? הלו?

ניגש המלצר וזורק לעברי את התפריט. בלי לחשוב פעמים אני זורקת עליו את התפריט בחזרה. אינסטינקט.

גם לבני אדם יש אינסטינקטים?! יש הסוברים שרק לחיות. אוי ואיי. אבל הבטחתי לעצמי. המלצר לא הבין, חייך והמשיך בשלו. חזר עם תחתית לצלחת והניח אותה על התפריט, ועליה את הסכו"ם ומאוחר יותר את האוכל.

תשאלו היכן אני מסתובבת. בכל מקום. "למוסקבה, למוסקבה …" כתב צ'כוב. אבל בינתיים אני גרה בגבעתיים. חיה בשטעטל. שכנים טובים ומרחרחים, בית כנסת, ספריה. מה בחורה צריכה עוד לבקש.

מודעות פרסומת

4 תגובות »

  1. The pen is the tongue of the mind.
    — Cervantes

    תגובה של מיאו — 30 דצמבר, 2006 @ 1:44 pm

  2. בובי, אני רואה אותך מבעד למילים, ועל אף שכתיבתך מלאה ומרגשת, השתיקות שלך חשובות לא פחות.

    תגובה של בובי הגדולה — 31 דצמבר, 2006 @ 12:32 am

  3. את כותבת נהדר,
    תחי השתיקה
    וברוכה הבאה לשכונה.

    תגובה של trasi — 31 דצמבר, 2006 @ 2:54 pm

  4. ברוך הנמצא
    ברוכה השתיקה
    וברוכים הקוראים

    תגובה של אביטל — 31 דצמבר, 2006 @ 3:00 pm


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

    לוח שנה

    דצמבר 2006
    א ב ג ד ה ו ש
        ינו »
     12
    3456789
    10111213141516
    17181920212223
    24252627282930
    31  
%d בלוגרים אהבו את זה: