שלום עליכם ואני, נהגנו להתייחד בספריה המרכזית בשנות עלומינו. יום אחד בעודי קוראת את טוביה החולב ובנותיו, דמעות ניקבו בעיני, כאשר טוביה נאלץ להיפרד מאחת מבנותיו. זו התחתנה עם בחור "מעבר להרי החושך". טרקתי את הספר באנחה כבדה, וחשבתי על החלבן המסכן, שבאמת ובעיקר בתמים, לא יראה עוד את ביתו לעולם.
עוד אנחה כבדה ותודה גדולה לאלוהי האינטרנט. המלווה את מיטב בנינו ובנותינו בבריחת המוחות מארץ הקודש. עלו והצליחו.
אין לי תבנית לקרח בקיץ חסר רחמים. רחוב מהביל על המרכז המסחרי. מוכר נוטף על החנות, הכל בה דולר.
תבנית גמישה לקרח, בבקשה. תאמיני לי, אומר המוכר, אין כמו התבניות פלסטיק של פעם. אבל אף פעם לא יוצא מהם כלום. תראי, הוא מדגים, את לוקחת את זה ודופקת את זה על השיש. אני מפחדת מהרעש… תאמיני לי, אין לך ממה, תראי הוא מכה על השולחן עם התבנית הריקה, וקוביות של פעם נשברות על הזכוכית. את רואה, קצת רעש והקרח בחוץ.
לא אוהבת את הרעש, תן לי תבנית גמישה בצורת תלתן. אה, בחורה רומנטית, הוא מתעקש על הפלסטיק, תשימי מגבת, ככה לא תשמעי, הוא מכה על השולחן.
עתה יש לי תבנית לקיץ חסר רחמים. והכל מהביל ונוזל ודולר אחד פחות. אסתגר מהשמש הזו כקרח תלתני נעשה בתאו.
