שנים עברו מאז לקחתי תרמיל ויצאתי לדעת את הארץ. כנגד שבע שנות מטיבת לכת באו להן שבע שנות מטיבת שבת, בעיקר בצל קורות בתי הקפה.
והנה מצאתי עצמי בצל ההרדופים שוחה במימיו הקפואים של נחל ג'ילבון. והקור שגרם לאיבוד התחושה בכפות רגלי, היה הכוח המניע של זרועותיי אשר שחו כנגדו.
כך זכיתי לשבת תחת המפל. לצרוח תחתיו כשרק אני שומעת את עצמי. ואולי לא שמעתי רק אני. אולי הד הרים היה לטובתי. סלח לי על צלילים חסרי פשר, ופירש אותם לעצמו כשמחה. השמחה לכשעצמה חשובה.
לפעמים אפילו ההרים מדברים חזרה, כמו במקרה הזה. אביטל באה אל ההר, וההר בא אליה. נורא יפה, בובי.
תגובה מאת גימגימ — 11 יוני, 2007 @ 7:44 pm
קודם כל תודה על הפוסט המקסים.
ודבר שני, לגבי פוסט קודם שלך –
אני לא זוכר אם אמרתי לך את זה או לא, וזה לא משנה. קראתי שוב את הפוסט "אדים". זה פוסט מדהים לדעתי. הכתיבה שלך בו היא ממדרגה ראשונה. מאוד מאוד נהניתי לקרוא אותו. זו פשוט כתיבה טובה.
תודה לך עליה.
תגובה מאת ליבוביץ — 11 יוני, 2007 @ 9:51 pm
לאן אלך מכאן?
תודה
תגובה מאת avital globerman — 11 יוני, 2007 @ 10:01 pm
נראה כי זעקות הסירנה הטריפו את דעתה שלה –
יופי של פוסט בובי
הכתיבה היא חסד נעוריך ואני נהנה ללכת אחריך במדבר ולחצות איתך את ים הג'ילבון.
נשיקות
תגובה מאת hayehudi hanoded — 12 יוני, 2007 @ 6:27 am
אני בטוחה שכל הסביבה נהנתה. הרי בשביל זה היא קיימת, נכון?
תגובה מאת benziv — 12 יוני, 2007 @ 6:27 am
Nice and lyric –it’s a shame that for Joy you have to pay by some sadness=cold………
ZAY GEZUNT
תגובה מאת A-F — 12 יוני, 2007 @ 10:37 am