זמן רב לא שמתי לב שדלת קטנה במקלחות הנשים מובילה אל האתר המכונה סאונה רטובה. חיי היו ממשיכים כסדרם, אלמלא הותירה גברת את דלת הסאונה פתוחה. ואדים אדים החלו ממלאים את חלל המלתחות ויוצרים מזג משונה.
גברת אחת נתגלתה אדומת פנים ובמגבת. "זאת את שהיית בסאונה?", שאלה אותה המאמנת. "כן", ענתה הגברת. "חבל שהשארת את הדלת פתוחה"… "אבל זו לא אני" מלמלה הגברת.
בעולם הסביר, היו ממשיכות שתי הנשים לדרכן. אך למה רבותיי שהעולם יניח לנו להחמיץ סצנה. למה נעמיד פנים כי אנשי עולמנו סבירים הם. הרי בפנינו עומדת דלת אחת מעלה אדים אדים. ופני הגברת הולכים ומאדימים.
"אבל זאת לא אני", היא החלה רותחת. "למה את אמרת שזו אני. אם זאת לא אני. לא! חבל שאת אומרת בלי שאת יודעת, מי זאת, חבל שאת מאשימה, כי הדלת הייתה שם לפני!" המאמנת מופתעת, ניסתה להמשיך.
החלה הגברת ממררת בבכי. הסירה את המגבת, נותרה רק בכפכפי הבד והחלה מתרוצצת בחלל האדים לבדוק את הדלת. המאמנת ניסתה לומר משהו, "אבוד לך" לחשתי. והגברת מתייפחת הלכה ובדקה שוב ושוב.
אוי הספק, הספק שקונן בליבה. כמה קלה היא נפש האדם להטלת הספק.
