חיה בשטעטל

בדואר הזמנה לחתונה בנמל . כמה יפה. התחילה עונת החתונות. כמה טבעי לראות חבורת צעירים שמחה בנמל.

מרחוק חבורת צעירים מגיחה מהים. גם להם חלומות. חלומות תשושים. חבורת צעירים בלי משפחה, בלי עבר. יצאו לפני שנים מנמל גנואה באיטליה. אוניית "התקווה" עמוסה במעפילים, עושה את דרכה לארץ ישראל.

כמה טבעי שהים יהיה הרקע לכל זה. שהאוכל יוגש בשפע ושהיין ימזג כמו ים. ולאור היום זוג צעירים יקיים את הטקס לפי דרכו.

שתדעי לך, אומר לי סבא, השמחה שלנו הייתה גדולה מאוד. כי החלום שלנו עומד להתגשם. סידרו את פנים האונייה בקרשים עבור המיטות וניצלו את השטח עד הגובה. שכבנו כמו סרדינים.

היו אלף וארבע מאות מעפילים והמלחים האמריקנים נתנו פקודה לא לעלות לסיפון כי האנגלים חיפשו אותנו עם אווירונים. לצערנו משמר החופים גם מצא אותנו.

הם קרבו בספינות והחלו לנגוח בדפנות האונייה. אנשים נזרקו מצד לצד עד שהייתה סכנת נפשות ממשית. ניתנה פקודה להדוף בכוח את פלישת החיילים הבריטים לאונייה, לפרוץ דרך מצור המשחתות ולהגיע לתל אביב .

ירדנו לסירות הצלה והורו לחתוך את החבלים. נערכנו לצוותים, חילקו לנו אזבסט ופקדו להרים את הרימונים הבוערים מעל הסיפון ולהטילם בחזרה אל סיפוני המשחתות . זרקנו עליהם מכל הבא ליד, הכנו מבעוד מועד הרבה קופסאות שימורים וזרקנו אותם בשאגות.

הקרב על אוניית התקווה נמשך שעות רבות, רק סמוך לחוף תל אביב, הבריטים הצליחו להשתלט על האוניה, לא לפני שהתחילו תגרות ידיים.

העבירו אותנו לנמל חיפה וחיכנו שם כל הלילה . מבעד לאוניה ראינו את הר הכרמל , נוף יפה מאוד. הייתה לנו עוד איזו תקווה שאפשר מה שהוא לסדר ואנחנו נוכל להשתחרר. בסוף נודע שמעבירים אותנו למחנה בקפריסין. סבלנו טרם נגמר ואנו מקווים שעוד נגיע ארצה.

אני מביטה בנמל לאור הים. לאורך קו החוף, ביפו, סבל בלי חמלה.