כשם שהעצב אינו בהזמנה כך הכתיבה אודותיו מאחרת תמיד. לסוגיית הקצב של העצב, אני נדרשת באופן דחוף. מנסה לדלג בינותיו, ולהדביק את הפערים ביני וביני.
כך הדלקתי נר לזכרה, שהייתה כציפור בצילו של הזיכרון. זו השומעת חדשות כל שעה עגולה, גם אחרי עשרים שנה, מנסה להדביק את קצב הנופלים ובוכה. בחרה לה יום למות בו. כאילו שלא ידענו שחיה בצל הזיכרון, הלכה גם היא ביום הזה.
השנה הייתה הצפירה ארוכה. מניתי אותה ואותה ואותה. לא הייתי עצובה, רק יגעה מאותה שעה עגולה.
מזדהה
תגובה מאת benziv — 25 אפריל, 2007 @ 8:44 pm
מקסים!
תגובה מאת drinking — 26 אפריל, 2007 @ 12:24 pm
תודה לכם..
תגובה מאת avitalgloberman — 26 אפריל, 2007 @ 12:29 pm
Wawooooooooooooo
כה מרשים
תגובה מאת MamaDonna — 26 אפריל, 2007 @ 1:19 pm
[...] אפריל 27th, 2007 ימים קשים עוברים על כוחותינו בגלות. יום הזיכרון זה אף פעם לא קל, במיוחד כשאתה כל כך רחוק. העברתי את רובו מאחורי הבר. בראנץ’ של יום ראשון אביבי. מימוסה ובליני נמזגו כאילו הם בחינם. עוד סממן תרבות אמריקאית שלא מובן לי. שתי דקות דומייה שלי עם עצמי, אבל מה שבאמת צבט בלב היה לקרוא את הפוסט הקצרצר הזה. [...]
פינגבאק מאת ימים מטורפים ושטופי אלכוהול « וידויים של מח מסובב — 27 אפריל, 2007 @ 7:27 pm