כשם שהעצב אינו בהזמנה כך הכתיבה אודותיו מאחרת תמיד. לסוגיית הקצב של העצב, אני נדרשת באופן דחוף. מנסה לדלג בינותיו, ולהדביק את הפערים ביני וביני.
כך הדלקתי נר לזכרה, שהייתה כציפור בצילו של הזיכרון. זו השומעת חדשות כל שעה עגולה, גם אחרי עשרים שנה, מנסה להדביק את קצב הנופלים ובוכה. בחרה לה יום למות בו. כאילו שלא ידענו שחיה בצל הזיכרון, הלכה גם היא ביום הזה.
השנה הייתה הצפירה ארוכה. מניתי אותה ואותה ואותה. לא הייתי עצובה, רק יגעה מאותה שעה עגולה.
