בחדרי הקטון, בפריס, רוח קרה מנשבת דרך החלון. מיכאל וורתר חוזרים עם בגט, פרומאז', נקניק ובקבוק יין. עוד יום כזה, והפכתי לפרומאז'.
בשוק יום שבת ורתר מתאהב במוכרת הלחם. הוא עוקב אחריה ומתכנן לתת לה מכתב. בקתדרלת נוטרדם מסתובב בחור צרפתי ומחזיק שלט: "חיבוקים חינם". פריזאיות בעקבים גבוהים וצעיפים מתנופפים פוסעות ברחוב. פפטייר עומד בקור נהר הסיין ומפעיל בובה על חוטים לצלילי שיר אהבה. יפניות חמושות מצלמה מתנפלות על המחבק מנוטרדם. אזמרלדות קטנות רוצות חיבוק. גם פריזאיות גבוהות רוצות. מי יחבק את מוכרת הלחם?
ברחוב מדאם דה סבינייה. מסתובבת המדאם מאז המאה השבע -עשרה, אשה של מילים. בין חדרי הטרקלין היא פוסעת נסערת על רצפת העץ לאור נרות. נעצרת לרגע מביטה בויטראז'ים. נאנחת מתחכום היתר שבכתיבת מכתבים ואוכלת פרומאז'.
Great post Avital, I would suggest that Verter will study Mat. I believe I see some logic in his words, Hag Sameach Verter -
תגובה מאת A-F — 1 אפריל, 2007 @ 8:01 am
יפניות,איזמרלדות ,צרפתיות וגם ילדי/ות ונשות ת"א…כלם מחפשים חיבוק. מה קורה לנו? ב- NOTRE DAM ובשד' רוטשילד מוכרים אותם חינם.
תגובה מאת MamaDonna — 1 אפריל, 2007 @ 8:28 am
מוקי חיבוקי, פעם די מזמן, היה לנו אחד כזה בבית
תגובה מאת marmita — 1 אפריל, 2007 @ 8:27 pm
אהוביי,
איזה פוסט יפהפה. אני אתכם ברוחי, למרות שגופי הסרבן מתעקש ללכת לליל הסדר הפרובנציאלי בהרי ירושלים ולא לנפוש בעיר האורות (לא, אני מבשרת לו, רמת רזיאל אינה מרכז העולם. היא חור התחת שלו).
ובכל זאת – מישהו היה צריך להישאר כאן ולעשות את העבודה השחורה (אחרת מה יגידו מנויי הארץ המפונקים).
בכל אופן, שולחת אלפי נשיקות לשלושתכם (ונשיקה אחת רטובה לבובית). חג שמח.
תגובה מאת הנותרת מאחור — 2 אפריל, 2007 @ 5:40 pm
אני בטוח ש"ואטל" בכבודו ובעצמו היה מצטרף לארוחה הפריזאית שלכם, לולא היה צריך לרצות את חוג התיחכום במשחקי לשון. תיחכום יתר, הוא יאמר, זה באמת כמו להבאיש גבינה מעבר לגבול הטעם הטוב.
זאת הסיבה שאני אוהב את הסלון בשטעטל יותר מהסלון של המדאם בפריז. בשטעטל נמנעים מתיבול יתר, כך אני אוהב את האוכל שלי, כך אני אוהב את המכתבים שלה.
אגב, מה קרה לורתר ולמוכרת בסופו של דבר ? האם נתן לה מחמאה עטופה בקוראסון ? או האם מרח את הזמן על בגט ?
תגובה מאת hayehudi hanoded — 2 אפריל, 2007 @ 10:59 pm