ימים אני אומרת לו:"ורתר אל תשכח להביא את המחשב הנייד לפריס. הכי חשוב אל תשכח את המחשב. אומנם חופשה אבל כתיבה היא אוויר".
היו הייתי חיה בשטעטל. בחורה עם מחשבות מוצנעות. ביום בהיר אחד, הפכו חיי לדוקומנטרי.
הבוקר אני טסה לפריס. מבוהלת מתחזית מזג האוויר הצופה לי שש מעלות, אני מתלבשת חם , חם מידי. כבבושקה של בגדים אני מגיעה לשדה. אני מוכנה. אלפיים שנות גלות ואנחנו עדיין בישראל.
לילה שלם אני לא ישנה. מחזיקה את הדרכון הישראלי, ותמונתי המוזרה מחייכת לי מתוכו. בבושקה עייפה מתישבת בכורסא בבית הנתיבות.
ורתר יושב ומסיים לכתוב מאמר ברגע האחרון , שולח ומביט בי. רוצה את המחשב הוא אומר. מיד אני מתנפלת עליו ופותחת את הדואר. ופתאום שממה. מה? איפה הן? אני מביטה בורתר המומה. מה? האותיות העבריות. אה, זה מחשב שקניתי בארה"ב. אבל..ביקשתי. ורתר! אבל דיברתי..זה בלוג עברי. לא ידעתי שרצית את המחשב בשביל זה…אפילו פעם אחת לא שאלת אותי אם יש לי עברית..
אבל ביקשתי..
אני מביטה בשעון, חצי שעה לטיסה. אני לא יכולה בלי אותיות! את היסטרית, אומר לי מיכאל שלי. אני אכתוב לך אותן. אבל אני כבר לא שומעת. לוקחת את התיק ומתחילה לרוץ
מסביב כולם קונים במרץ ספרי טיסה ומשקאות…איפה הן יכולות להיות..אני רוצה את האותיות שלי. בין מכשירי הכתיבה והספרים? תכשיטים? קפה וממתקים? מכשירי חשמל…מחשבים..הו! אני רצה אל עבר דלפק המחשבים
דרך הזכוכית אני רואה סט מדבקות אנגלי-ערבי-עברי. מאושרת אני מצביעה עליו. "את המדבקות" אני אומרת. מה? שואלת הקופאית, מה את רוצה. את המדבקות למקלדת. איפה זה? היא שואלת במבט אטום. "נו, כאן! יש לי טיסה, אני מצביעה על דופן הדלפק שמתחתיה. "ציון, איפה המדבקות?". היא צועקת. כאן אני מצביעה. ומלטפת אותן מעבר לזכוכית. "סימה, איך מוצאים משם את האותיות"?
חמישה דולר על האותיות שלי בהצגת כרטיס עליה למטוס
חוטפת אותן ורצה לשער הטיסה. עכשיו אני במטוס, מדביקה את האותיות למילים. לתדהמתו של ורתר.
שלום לך פריס, עתה נפגש פנים אל פנים, את ואנוכי!
