כל שטעטל צריך פלאפל. ולא, מה יאכלו האנשים, מרק עם לוקשן? אני אוהבת לשבת בפלאפל השכונתי ולראות אותה, אם לארבעה ילדים וחמישי בדרך, מנצחת על מקהלת עופות דקיקים, טחינה ניגרת וכרוב כבוש. אינני יכולה לכבוש את יצרי, פעם בשבוע אני נמשכת אל מחבתות השמן. היא תמיד מחייכת מעליהן, ומאכילה את כולנו: סבתות מעודכנות ונכדיהן הנרגנים, נערים מורעבים ואנוכי, בכדורי חומוס חמימים. אני מעריצה את עבודתה הקשה. את הכתמים שעל החולצה שלה. את המקום בו אפשר לשבת ולהתבונן. לראות ילדים מתוסכלים ממבוגרים שלא מבינים אותם. עומדים תחת גובה הסלטים, מושיטים יד עיוורת עם מטבעות כלפי מעלה.
ילדי הפלאפל מעוררים בי הזדהות גדולה. מופתעת אני מבחינה שגובהי כבר גבוה מגובה הדוכן. והנה, בא אדון גבוה. מיד עקף אותי בלי לחשוב פעמיים והזמין. אני מביטה בו בזעם.
"זה נחמד שפסחת על פני- אבל אני, כאן!" צעקתי לעברו בדרמטיות.
האיש הביט בי המום. דחפתי אותו מעט. "מנה פלאפל בבקשה!".
רק כשהתרחקתי מהמקום הבנתי שהוא באמת לא ראה אותי. אני לא בקו העין שלו.
איך אומר זאת בגובה העיניים? קשה להיות ילד. קשה להיות נמוך.
