“שלום”, אני מצטרדת, “בזמנו אמרת לי שאתה מוביל גם פסנתרים”. “נכון, מתי את צריכה?”. “…אממ עכשיו”. “טוב אני בא”. “מה?”
גחמות הן דבר מגונה. אולם הפסנתר הרוסי שעדיין לא הובלתי לשטעטל, איננו גחמה. הוא מורשת. וכיאה למעמד, תוך שעה עמד לו ברחוב פסנתר, מרופד בשמיכת פוך.
ובתוך הפסנתר, ילד ישן, ילד ישן…
המובילים מישה, סלבה וולדימיר הם גברים חסונים. כל מדרגה של ארבע מאות הקילו האלה, בדרך לקומה הרביעית, עלתה לי בהתקפי חרדה קטנים.
היסטרית התרוצצתי בין החדרים, כחולדה חקרנית בקופסא. לבסוף הונח הפסנתר בהתנשפות בכניסת הבית. זה “אוקטובר האדום, פסנתר שלך…” אמר לי מישה. “כן כן, תשתו תשתו” מזגתי להם כוסות פטל… מהפכה.
מישה, סלבה וולדימיר הם פסנתרנים. מביטים בפיינינה . מביטים בי. רק הסוכר מנחם.
“תודה רבה גיברת”. סיים ולדימיר את עוגיות החמאה, וסגר את הדלת.
אני מתקרבת אל הילד הישן, במשקל 400 קילו. מרחרחת אותו בחשדנות. מנגבת את האבק. פותחת בזהירות.
דו.
ילד יפה, גדול מידי למרחב. גחמות הן דבר מגונה. אולם הפסנתר הרוסי שהגיע לשטעטל איננו גחמה.
הוא מורשת.
הילד מקסים, אבל צריך כיוון.
אני מתכוון כמובן אלי, לא לפסנתר.
תגובה מאת אלעד — 14 פברואר, 2007 @ 1:05 am
רה-אורגניזציה של הסלון זה תמיד דבר טוב
מי-שמכניס מוסיקה לביתו -אור בביתו
פה-נטסטי – אני כבר מצפה לקונצרט ביתי
סו-פו של הפסנתר לנגן את שיריך ??
לה-ילד ששוקל 400 ק”ג-הגעת למקום שבו שוקלים מילים
סי-בה טובה להתיישב דווקא בסלון, אני מקנא בך
תגובה מאת hayehudi hanoded — 14 פברואר, 2007 @ 10:11 am
דומעת
תגובה מאת avitalgloberman — 14 פברואר, 2007 @ 12:31 pm
אפילו שלא מדובר בילד חדש – תתחדשי
איזה דברים את מנגנת?
תגובה מאת drinking — 14 פברואר, 2007 @ 4:13 pm
קראת על הכינור שיהודית הנדל מדברת עליו ב”מקום ריק”? אפשר להוסיף לו פסנתר ותהיה תזמורת נפלאה. יכולה למצוא את התוים במילים שאת כותבת. שיהיה בכיף
תגובה מאת benziv — 14 פברואר, 2007 @ 4:55 pm
גילית כבר את “הס פן תעיר” הקטן? גם הוא מחכה
שם בינות לקלידים ,לכל החבורה העליזה שתבוא
להתרונן ולפרלד בשחור לבן
תגובה מאת MamaDonna — 15 פברואר, 2007 @ 10:08 am
אני מאוד אוהבת נגינת שירה עברית
תגובה מאת avitalgloberman — 15 פברואר, 2007 @ 12:53 pm
חבר שלי קנה פעם פסנתר מאלטע זאכן שעבר ברחוב שלו. הוא והסוחרים ניסו להעלות את המפלצת אליו לדירה אבל כשהם נתקעו באפיסת כוחות בקומה השנייה, הגאונים דפקו בדלת הקרובה ומכרו את הפסנתר לשכנה מלמטה – ככה זה בבן יהודה, מוכרים פסנתרים מדלת לדלת
תגובה מאת יאיר גת — 16 פברואר, 2007 @ 8:28 am
סיפור מדהים:)
תגובה מאת avitalgloberman — 16 פברואר, 2007 @ 12:43 pm
איזה כייף פסנתר בסלון
הייתי מכניס אלינו כלי נגינה אבל אז השותף היה צריך לישון בפנים ואני חושב שזה היה משפיע על איכות הצלילים
הוא גם בטח היה מתלונן על זה בחודשים הראשונים.
טוב נו ממילא אני לא יודע לנגן על כלום
תגובה מאת Gidi — 18 פברואר, 2007 @ 3:27 pm