"בוקר טוב" צועק אלון מעבר לקו הטלפון. "את רוצה שאביא לך תבלין לאורז?". הוא עומד בחנות התבלינים ליד ביתי. אין לו הרבה כסף אבל קשה לו לעמוד בפיתוי התבלינים. הוא לא אוהב לבוא בידיים ריקות.
"בוקר טוב", הוא מגיע לבסוף מתנשף, מניח קפה שחור עם הל על השולחן. "הייתי חייב להביא משהו". אנחנו מתיישבים ללמוד, שותים קפה והזמן עף. הוא מביט בשעון, חייב לרוץ לפגישת עבודה. אורז את חפציו ונעלם בין רגע. אני נשארת עם השקט.
מילים על מילים מרוחות בעיתון. הנה לפרטי פרטים מתואר קצב עט על א'. הטלפון מצלצל. "תגידי, יש איזה וטרינר ליד הבית שלך?" שואל אלון. "מה קרה?". "יש גוזל ציפורים בן יומו, הוא נפל מהעץ, אני חייב להציל אותו". "אבל אלון, אתה תאחר". "אני לא מסוגל, הוא ימות". מנתק את השיחה ורץ למונית.
הוא מלטף את הגוזל, תופס בנוצותיו ומניח אותו בכיס התיק השחור. "וואלה", אומר נהג המונית, "אתה מנסה להציל ציפור?". הgps- מאתר לו וטרינר. כעבור עשר דקות, הוא רץ לעבר המרפאה. "אני מאוד ממהר אבל אתם חייבים להציל אותו", הוא צועק לאשה בקבלה. היא לוקחת את הגוזל בכפייה הגדולות, "אל תדאג".
כל השבוע ידובר בנשיא קצב והגוזל הרך נשתכח מלב. רק בשבת תגיש לו אימו כנפי עוף מתוקות באורז מתובל. רק בשבת ייזכר פתאום. כן, החמלה קלה לעיכול על הצלחת.
גם החמלה, כמו גוגן, מתלבטת אם לאכול את התרנגולת או לצייר אותה.
