לא מזמן עברתי לשטעטל. ארזתי מיני מיטלטלים וביניהם ספה ישנה. הייתה זו ספה חומה עם כתמי שמש,
אשר זכתה להיכנס ראשונה לדירה הריקה. עליה ישבתי ובהיתי בחלל הריק, מדמיינת איך יראה ביתי החדש. בעודי יושבת היה נדמה לי שהבית סביבי הולך ומשתפץ. כשקמתי זהר הבית ורק הספה נותרה זכר לנדודים.
כשבקרתי בתערוכת "מאה שנה לבצלאל" צדה את עיניי ספה קטנה, במחלקה לעיצוב תעשייתי. "הספה נפתחת ומתקפלת", הסבירה הבחורה שעשתה אותה. "יוצא מתוכה שולחן אוכל קטן", אמרה והדגימה.."וכן ניתן לקנות חלקים מתחלפים בצבעים שונים בכדי להרכיב אותה, היא ניתנת לאריזה בקלות, נכנסת לכל מכונית". ספת היהודיה הנודדת, אמרתי. "מה?" שאלה המעצבת. לא כלום , לא חשוב. בחדר השני גיליתי כיסא מחובר לחלון. כשסוגרים את התריס נוצר מסעד הכיסא. ואם ארצה לשבת ליד החלון הפתוח?!
הפרקטיות עוררה בי עצבות. מרוב ניסיון לחסוך מקום, נוצרת הרגשה שאם אצא מהחדר תיפתר הבעיה. עיצובי הבית של שנת 2006 אינם מותירים לי מקום. הכל מוכן לאריזה, לקיפול, מוכן מיד לעזיבה. אף ספה לא רוצה להישאר, להתחייב, לחתום חוזה. ספה שמעקמת את האף על נישואין. על אהבה. ספה קרה. לא מוכנה לדבר על רגשות.
הקישור הרעיוני מיטיב עם הפוסט. יפה. אבל חשוב לזכור, שכל ספה וכל פסנתר יכולים להכנס לאוטו בהתראה של רגע, להמשיך לנדוד.
ובאמת איזה רהיט יהיה כן מוכן להתחייב, חוץ משולחן בטון יצוק?
תגובה מאת בוביבן — 28 דצמבר, 2006 @ 9:42 am
במובן מסוים זה נכון. זה כנראה סוג של השתקפות של כל הדור שלנו.גם כשאנחנו כבר מוכנים לקבל את הרעיון של התיישבות קבע, זו לא קבלה מלאה. וזה מתבטא גם ברהיטים.
תגובה מאת איזה מן חתול אתה — 28 דצמבר, 2006 @ 11:26 am
a moving movie
http://imdb.com/title/tt0303917/
תגובה מאת moshik — 29 דצמבר, 2006 @ 4:21 am
אם אנו רואים את עצמנו בשטעטל, איך מתחברים ואיך נשארים? ואם אנחנו מנותקים, איך יתחברו הרהיטים? הרהיטים הם הברומטר של הנפש
תגובה מאת מיאו — 30 דצמבר, 2006 @ 1:44 pm
[...] אני מצטרדת, "בזמנו אמרת לי שאתה מוביל גם פסנתרים". "נכון, מתי את [...]
פינגבאק מאת ובתוך הפסנתר « חיה בשטעטל — 14 פברואר, 2007 @ 1:45 pm